עזרא, פרק ו׳, פסוק י״א

הכרזת המלך מהווה אזהרה חמורה המלווה בענישה מרתיעה במיוחד, המיועדת לכל מי שיעז להפריע או לשנות את הצו המלכותי הנוגע לבניית המקדש.

המילים וּמִנִּי שִׂים טְעֵם מבטאות גזרת מלך ופקודה רשמית שיצאה מאת המלך. [מלבי"ם] מדייק כי פקודת ענישה זו היא תוספת חדשה של דריווש, שלא הופיעה בהכרזתו המקורית של כורש. אזהרה זו מופנית כלפי דִּי כׇל־אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה, כלומר, כל אדם שישנה, ימיר או ינסה לבטל את ההוראה הזו [רש"י, רס"ג].

העונש למפר הצו מתחיל בצעד של יִתְנְסַח אָע מִן־בַּיְתֵהּ. הפועל יִתְנְסַח משמעותו עקירה, הריסה וניתוק [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שקורת עץ תיעקר מתוך ביתו של הפושע. [מצודת דוד] מציין כי השימוש בעץ מביתו של האדם עצמו נועד להעצים את האיום וההרתעה.

לגבי המשך העונש, וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקורה שנעקרה תשמש כעמוד תלייה שעליו ייתלה ויומת הפושע. [מלבי"ם] מוסיף כי התלייה תתבצע על פתח ביתו. [ביאור שטיינזלץ] מסביר כי הוקעת פושעים על עמוד והפקעת רכושם הייתה ענישה מקובלת לפשעים חמורים. לעומת זאת, [אבן עזרא] מציע פירוש שונה, לפיו המילה וּזְקִיף רומזת לקירות ולעמודים הזקופים של הבית, והכוונה היא שהמבנה העומד ייהרס ויקרוס. [רס"ג] מוצא מקבילה היסטורית לעונש זה בסיפורו של המן, שגם הוא יעץ לבטל את בניין המקדש, ובסופו של דבר נתלה על עץ ורכושו הוחרם.

השלב הסופי של העונש הוא וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל־דְּנָה. משמעות המילה נְוָלוּ היא טינוף, אשפה ומחראות [רש"י, אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי ביתו של הפושע ייהפך למזבלה ולמקום טינופת כאות קלון. [רס"ג] מרחיב ומסביר כי כאשר מלכים מענישים את אויביהם, הם מחריבים את תקרת הבית והופכים אותו להפקר, כך שבהמות וסוסים רובצים בו, והמקום הופך באופן טבעי למזוהם בגללים.