השלמת בניין המקדש מתוארת כשילוב מופלא של חזון נבואי, השגחה אלוהית ואישור מדיני של מעצמת פרס. המילים וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא מכוונות לזקני היהודים שהובילו את המהלך [רש"י, מצודת דוד], ויש המזהים אותם ספציפית עם עזרא וסיעתו, שהם אנשי כנסת הגדולה [ר' סעדיה גאון].
הבנייה התקדמה והצליחה בזכות עידודם של הנביאים חגי וזכריה (כאשר המילה נְבִיָּא נכתבת בפסוק בכתיב ייחודי עם האות ה' בסופה [מנחת שי]). אולם, ההצלחה נבעה בראש ובראשונה מִן־טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל – מגזירת האל וציוויו. יש שרואים בכך ביטוי להשגחה אלוהית נסתרת הפועלת בתוך הטבע; בניגוד לניסים הגלויים של יציאת מצרים, כאן פעל ה' על ידי הכוונת לבבות המלכים, וזאת בשל חטאי העם שמנעו התרחשות של נס גלוי [מלבי"ם].
מבחינה פוליטית, הבנייה נעשתה וּמִטְּעֵם – כלומר בגזירת וברשות מלכי פרס. למעשה, מעולם לא התקבל איסור מוחלט על הבנייה אלא רק מכתב שעיכב אותה זמנית, ומכאן ואילך זכו הבונים לעידוד מלכותי רשמי [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מונה את המלכים כורש, דריוש וארתחששתא, וסביב זהותם ומספרם נחלקו המפרשים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא אינו מתייחס למלך שלישי, אלא הוא כינוי נוסף לדריוש. בדומה לתואר "פרעה" אצל מלכי מצרים, כך "ארתחששתא" הוא תואר מלכותי כללי לכל מלכי פרס. לפיכך, כורש הוא שנתן את הרשות הראשונית והחל בבניין, ואילו דריוש חיזק את דבריו והשלים את המלאכה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה הגורסת כי מדובר בשלושה מלכים שונים שכל אחד מהם תרם את חלקו ההיסטורי: כורש החל את בניין בית המקדש, דריוש השלים אותו, ואילו ארתחששתא הוא המלך שאישר מאוחר יותר את בניין חומות ירושלים [רלב"ג, מלבי"ם].
דעה נוספת מזהה את ארתחששתא עם המלך אחשורוש, ואת דריוש כבנו [אבן עזרא]. בהקשר לאחשורוש, מוסבר כי למרות גדולתו של מרדכי היהודי בבית המלך באותה תקופה, לא הושגה כל התקדמות בבניין ירושלים והמקדש. הדבר נבע ככל הנראה מכך שתקופת שלטונו של אחשורוש לאחר עליית מרדכי הייתה קצרה, או שמרדכי פשוט לא הצליח להשיג ממנו אישור פוליטי למהלך זה [רלב"ג].