לאחר חיפושים נרחבים אחר פקודת המלך שלא העלו דבר בבבל, התרחב החיפוש עד שהמסמך המבוקש אותר במדי [מצודת דוד].
המילה וְהִשְׁתְּכַח מציינת את עצם מציאת המסמך. המגילה נמצאה בְּאַחְמְתָא, מונח שהפרשנים מזהים ככלי קיבול המיועד לאחסון איגרות, ספרי זיכרונות וגיליונות [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהמונח המקראי "חמת" (כמו "חמת מים"), ומתארת כלי או נאד עשוי עור מעובד, שכן באותה תקופה היה נהוג לשמור שטרות ומסמכים חשובים בתוך נדות עור כדי להגן עליהם [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, אבן עזרא, ר' סעדיה גאון]. האות אל"ף שבתחילת המילה אינה חלק מן השורש, אלא תוספת אופיינית לשפה הארמית [רש"י]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי מדובר בתיבה קטנה [ר' סעדיה גאון].
אותו כלי עור התגלה בְּבִירְתָא, כלומר בארמון המלך הממוקם במדינת מדי [רש"י, אבן עזרא, ר' סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ]. בתוך הארמון נמצאה מְגִלָּה חֲדָה – ספר, תעודה או העתק רשמי של תעודה אחת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
על תוכן המגילה נאמר וְכֵן־כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה, שמשמעותו היא שכך היה כתוב בתוכה לשם זיכרון. סביב המילה דִּכְרוֹנָה קיימת מחלוקת מסורות דקדוקית המשליכה על משמעותה: יש הסבורים כי האות ה"א בסוף המילה מנוקדת במפיק, ולכן היא משמשת ככינוי שייכות לנקבה, והמשמעות היא "הזיכרון שלה" [רש"י, מנחת שי]. לעומת זאת, ישנה גישה שלפיה האות ה"א היא ללא מפיק ואינה מציינת שייכות, אלא מלמדת שהמגילה עצמה נכתבה "לזיכרון" [מנחת שי]. תוכנו של זיכרון זה, כפי שעולה מן הכתב, הוא תיעוד רשמי של הציווי שגזר כורש המלך [רלב"ג].