יצא לכם פעם לעבוד קשה מאוד על משהו מיוחד, ולחכות בקוצר רוח לרגע שבו סוף סוף תסיימו אותו? בנייתו של בית המקדש השני הסתיימה, וזהו רגע היסטורי של התחלה חדשה עבור העם. כולם מתאספים יחד בהתרגשות: הכוהנים, הלוויים ושאר העם שנקראים בני גלותא. הם נקראו כך כי באותו זמן הם עדיין נחשבו לעולים חדשים שזה עתה חזרו מן הגלות.
יחד הם חוגגים את חנוכת הבית. המשמעות של המילה הזו היא להתחיל להשתמש במשהו חדש, מתוך כוונה להמשיך ולהשתמש בו באופן קבוע מעכשיו והלאה. החגיגה הזו נעשתה בחדוה, כלומר בשמחה עצומה. השמחה שלהם הייתה כל כך גדולה, עד שהיא הייתה חזקה ועוצמתית אפילו יותר משמחת חג הפורים שחל ממש באותם ימים.
אבל בתוך כל השמחה הזו, יש גם רמז קטן למשהו חסר. הצירוף בית אלהא דנה, שפירושו "בית ה׳ הזה", רומז שהייתה לעם ציפייה לבית אחר. הם קיוו שאם יהיו במדרגה רוחנית מספיק גבוהה, הם יזכו מיד לגאולה העתידה ולבית המקדש השלישי שעליו דיבר יחזקאל הנביא, אשר ירד מהשמיים. מכיוון שלא זכו לכך הפעם, הם שמחו והסתפקו בחנוכת הבית "הזה" שהצליחו לבנות בעצמם.