תחשבו על הרגע הכי משמח ומרגש שהיה לכם, כזה שרציתם לחגוג בענק. כשבני ישראל סיימו לבנות את בית המקדש השני, השמחה הייתה עצומה. כדי לחגוג את חנוכת הבית, הם הביאו המון קרבנות מכל מיני סוגים. מכיוון שהדברים נכתבו בשפה הארמית, נתרגם אותם לעברית שלנו: תּוֹרִין הם פרים או שוורים, דִּכְרִין הם אילים, אִמְּרִין הם כבשים, והמילים צְפִירֵי עִזִּין מתארות שעירי עזים.
בנוסף, הם הביאו קרבן שנקרא לְחַטָּאָה, כלומר קרבן חטאת. הם הקריבו שנים עשר שעירי עזים עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל... לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. למרות שבאותו זמן רוב האנשים שחזרו לארץ ישראל היו רק משבטי יהודה ובנימין, הקרבנות האלו ייצגו את כל שנים עשר השבטים של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, כדי להראות שכולנו תמיד עם אחד.
אבל אולי תשאלו את עצמכם, איך אפשר להביא קרבן חטאת סתם כך מתוך התנדבות? הרי בדרך כלל ההלכה מאפשרת להביא קרבן כזה רק במקרים ובזמנים קבועים מראש. התשובה היא שחנוכת בית המקדש הייתה אירוע כל כך נדיר וחשוב, עד שהנביאים שהיו שם קבעו חוק מיוחד וחד פעמי. הם אישרו להקריב את קרבנות החטאת האלו במיוחד לכבוד החגיגה הגדולה, רק לאותו רגע מיוחד.