כוחה של החמלה האנושית לשנות גזרות דין משתקף במלוא עוזמתו כאשר הנפגע עומד ומתחנן בעד הפוגע. לאחר מגפה גופנית קשה שהכתה בבית המלוכה, המשבר בא אל קצו דרך פעולת התערבות רוחנית ורפואה שלמה.
הפסוק נפתח במילה וַיִּתְפַּלֵּל, אשר שורשה נגזר מן המילה "פלל", המורה על חיתוך דין, ברירה והבדלה בין טוענים. מהות התפילה היא בקשת האדם מאת ה' שישמש כדיין בינו ובין המערכה הטבעית או הגורל הרע שפקד אותו, תוך הצגת טענות וזכויות שנועדו לעורר את מידת היושר האלוהית [הכתב והקבלה]. עצם בחירתו של אברהם להתפלל בעד מי שפגע בו, מהווה מודל מוסרי לדורות: אדם שמבקשים ממנו מחילה אינו רשאי להיות אכזרי, ועליו לסלוח. אולם, בעוד שהמחילה עצמה היא שורת הדין, בחירתו של אברהם לעמוד ולהתפלל בפועל למען החלמתו של אבימלך היא מעשה של חסד החורג לפנים משורת הדין [תורה תמימה על התורה]. תפילה זו פעלה את פעולתה בעולמות העליונים, והשימוש בשם "אלוהים" מרמז על כך שמידת הדין המתוחה נהפכה למידת הרחמים בעקבות בקשתו של אברהם [רבנו בחיי].
באשר למהות המחלה והריפוי, הפרשנים חלוקים בדעתם. גישה אחת מסבירה כי אבימלך לקה באובדן כוח הגברא ובתאוותו, והרפואה המוזכרת היא השבת יכולתו הטבעית כבתחילה [רמב"ן, רד"ק]. הריפוי היה כה מוחלט, עד שלא נותר כל רושם מן המחלה, והם שבו להיות ראויים להולדה באופן מלא [מלבי"ם].
עיקר הדיון הפרשני סובב סביב המילה החותמת את הפסוק – וַיֵּלֵדוּ. כיצד ייתכן שפועל זה מתייחס גם לאבימלך, וכיצד התרחשה לידה כה מהר?
הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מן הפרשנים היא שהמילה אינה מתייחסת כלל לאבימלך, אלא מדלגת עליו ומוסבת אך ורק על אשתו ואמהותיו. תופעה דקדוקית זו, שבה פועל מתייחס לנושאים משניים ברשימה ולא לנושא הקרוב אליו ביותר, מצויה במקומות נוספים במקרא [אבן עזרא, חזקוני, מחוקקי יהודה]. לפי קו מחשבה זה, הנשים ההרות בבית אבימלך הגיעו לזמן לידתן, אך סבלו מחבלי לידה קשים וממושכים משום שה' סגר את רחמן. למרות שבית המלך לא חסר רופאים מומחים, שום תרופה טבעית לא הועילה, מה שהוכיח לכולם כי מדובר בעונש אלוהי. רק לאחר תפילת אברהם הן נרפאו והצליחו ללדת בפועל [רד"ק, רמב"ן].
מנגד, גישה אחרת גורסת כי הפועל וַיֵּלֵדוּ כולל בתוכו גם את אבימלך ואת אנשיו. מכיוון שלידה כפשוטה אינה שייכת בגברים, המילה מושאלת כאן למשמעות רחבה יותר של הוצאת דבר סתום החוצה. לפי פירוש זה, המגפה התבטאה בעצירת כל נקבי הגוף – אטימה מוחלטת של דרכי העיכול, השתן, ואף האוזניים והחוטם. ה"לידה" שלהם הייתה למעשה פתיחת הנקבים הללו מחדש, והרווחה הגופנית שחשו כאשר חזר להם הכוח לדחות את פסולת הגוף החוצה [רש"י, מזרחי, רלב"ג, ביאור יש"ר, נתינה לגר]. גישת ביניים משלבת בין הפירושים ומציעה כי בעוד שאבימלך ואנשיו סבלו מעצירת נקבים, הנשים המעוברות סבלו מחבלים קשים עקב סגירת הרחם. הפועל מתאר את הרווחה הכללית של כולם – הנשים השתחררו מצירי הלידה הקשים אף אם טרם הגיעה שעתן ללדת, והגברים נרפאו ממכתם [גור אריה].
לבסוף, אזכור "אשתו ואמהותיו" שופך אור נוסף על כוונותיו של אבימלך. עובדת היותן של נשים רבות במעמד שפחות מרמזת כי אבימלך לקח את שרה בתחילה על מנת שתשמש כאמה בביתו, ולא לאישה, וייתכן שהיה בכך עונש מידה כנגד מידה על העינוי שעינתה שרה את הגר שפחתה [קונטרס חיבה יתירה].