במפגש טעון בין מלך נוכרי לאב האומה, מטיח המלך תוכחה קשה על כך שהוכשל והובא אל סף תהום בעקבות הסתרת האמת. קריאתו של אבימלך לאברהם נועדה אמנם להשמיע את טענותיו הקשות, אך מטרתה המרכזית הייתה לפייס את אברהם כדי שימחל לו ויתפלל בעדו [רד"ק]. בתחילה, מתוך כעס וסערת רגשות, דיבר אבימלך קשות כדי להפחיד את אברהם ולגרום לו לבקש סליחה. אולם, כאשר אברהם בחר לשתוק – שכן ידע שאינו אשם ושאבימלך הוא שלקח את שרה ללא הסכם מפורש [ביאור שטיינזלץ] – הבין אבימלך כי ה׳ מגן על אברהם ולא ניתן לפגוע בו, ולכן שינה את טעמו והחל לדבר בלשון פיוס וחיבה [העמק דבר, רש"ר הירש, אלשיך].
בפנייתו מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ (כאשר המילה מֶה מנוקדת בפתח בשל האות ע' הגרונית שאחריה [אבן עזרא]), מנסה אבימלך להבין את המניע של אברהם. בדרך כלל, אדם גורם נזק כה עצום לחברו רק כנקמה על רעה גדולה שנעשתה לו, או אם גמל לו רעה תחת טובה. לכן תמה אבימלך: האם אי פעם חטאתי לך שראוי היה להעניש אותי בעונש כה כבד? [אור החיים, מלבי"ם]. יתרה מכך, בעצם אמירתך "אחותי היא", יצרת מצג שווא כאילו אנו רוצחים שיהרגו בעל כדי לקחת את אשתו, ובכך הוצאת את דיבתנו רעה [אדרת אליהו].
אבימלך מדגיש את היקף האסון באומרו כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה. אף על פי שחטא לקיחת אשת איש היה אמור להיות של המלך לבדו, העונש פגע בממלכה כולה [שד"ל], שכן אילו היה המלך מת, ממלכתו הייתה אובדת עמו [רד"ק]. הביטוי חֲטָאָה גְדֹלָה מתפרש בשני אופנים: או שמדובר בעונש המוות הכבד שנגזר עליהם, או שמדובר בעצם איסור אשת איש, מה שמעיד כי אנשי גרר אכן נזהרו והתרחקו מחטא הניאוף [רלב"ג, ביאור יש"ר].
בנוגע לסיום דבריו, מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי, חלוקים הפרשנים למה בדיוק הכוונה:
הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהמילה מַעֲשִׂים בלשון רבים אינה יכולה להתייחס לדיבורו של אברהם ("אחותי היא"), שכן דיבור אינו נחשב "מעשה". לכן, הכוונה היא למכות חסרות התקדים שניחתו על אבימלך וביתו – עצירת כל נקבי הגוף. אבימלך טוען כלפי אברהם שמכות משונות ובלתי רגילות אלו באו עליהם בגללו, והוא נחשב כמי שעשה אותן [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד].
מנגד, גישה אחרת רואה במשפט זה תוכחה מוסרית על התנהגותו של אברהם. לפי תפיסה זו, גרימת נזק לאדם זר שאין לך שום איבה עמו, ועוד ללא כל תועלת אישית, היא מעשה שפשוט אין דרך ארץ לעשותו [ספורנו, ביאור יש"ר]. אין זה ראוי לאדם צדיק כאברהם להכשיל בני אדם בעוון כה חמור [רד"ק]. בנוסף, אדם הירא לחייו יכול לשתוק ולהעלים את האמת, אך אברהם עשה פעולה כפולה – גם הסתיר את האמת וגם אמר את ההיפך ("אחותי היא"), ודבר כפול כזה הוא בגדר "מעשים" שלא ייעשו [פני דוד]. במעשהו זה, אברהם למעשה הפך את עצמו לשותף בחטא, כמי שמוכן לאבד את עצמו יחד עם אלו שהוא תופס כאויביו [מלבי"ם].