התערבות לילית דרמטית עוצרת את מהלכיו של מלך בשר ודם, כאשר ההשגחה העליונה מציבה גבולות מוסריים ברורים ומגנה על כבודם של הצדיקים. דרך חלום אזהרה, נחשפים הבדלי המעמדות הרוחניים בין אומות העולם ומתבררים חוקי הצדק האוניברסליים.
הביטוי וַיָּבֹא אֱלֹהִים מדויק ונועד להבחין בין התגלות זו לבין נבואה אמיתית. בניגוד לאבות האומה ולנביאים שזכו לראיית פנים ולמראות אלוהיים, אצל אבימלך, כמו אצל לבן ובלעם, מדובר רק בקול הנשמע בשנת הלילה או בחלום צודק שאינו מגיע למדרגת נבואה [ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר, נתינה לגר, מחוקקי יהודה]. מצב החלום מתואר כזמן שבו התבונה והרצון החופשי של האדם מושהים, מה שמאפשר לכוח העליון לטבוע בו את מסריו [רש"ר הירש].
באשר לזהות הדובר בחלום, הגישה הפשטנית היא שה' בכבודו ובעצמו נגלה אל המלך כדי לחלוק כבוד לאברהם הצדיק [אבן עזרא, רד"ק, מחוקקי יהודה]. מנגד, פרשנים אחרים קובעים כי ה' אינו נגלה ישירות לאנשים רשעים, ולכן המונח מתייחס למלאך שליח או לשר הרוחני הממונה על אבימלך [הכתב והקבלה, תולדות יצחק, מחוקקי יהודה].
הפרשנים עומדים על ההבדל הבולט בין יחס השמים לאבימלך לעומת פרעה, שחטא בחטא דומה כשלקח את שרה. פרעה, שהיה מלך רשע ויהיר, לא זכה לאזהרה בחלום אלא הוכה מיד בנגעים קשים. אבימלך לעומתו נחשב לאדם צדיק ומוסרי יותר, ולכן זכה להתראה מוקדמת [אבן עזרא, רד"ק, תולדות יצחק, מחוקקי יהודה].
ההכרזה הִנְּךָ מֵת מתפרשת בשני אופנים עיקריים. יש המסבירים כי הכוונה היא למוות פיזי שכבר החל לקנן בו באמצעות המחלה ועצירת הנקבים שתקפה את אנשי ביתו [ספורנו]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפסק דין משפטי הקובע כי הוא חייב מיתה. פסק דין זה מלמד כי בני נח שנידונו למיתה אינם זקוקים להתראה מוקדמת לפני הענישה [חזקוני].
הפרשנים דנים בהרחבה בסיבה לעונש המוות, במיוחד לאור העובדה שאבימלך טען כי לא ידע ששרה נשואה. גישה אחת גורסת כי העונש אינו על עצם לקיחת אשת איש בשוגג, אלא זוהי אזהרה מותנית הקובעת כי יתחייב במוות רק אם ישכב עמה או יעכב אותה אצלו לאחר שנודעה לו האמת [אור החיים, שד"ל]. גישה מחמירה יותר קובעת כי טענת חוסר הידיעה אינה פוטרת אותו, שכן אדם האומר על דבר אסור שהוא מותר נחשב קרוב למזיד [תורה תמימה]. נוסף על כך, עצם הלקיחה בכוח הזרוע והפרדת אישה מבעלה, גם ללא קשר להיותה נשואה, מהווה מעשה של גזל וחטיפה שעליו לבדו חייב בן נח מיתה, שכן מעשה כזה הוא פסול מוסרית גם כאשר מדובר במלך [מלבי"ם, ביאור יש"ר, שפתי כהן, רש"ר הירש].
המילים בְּעֻלַת בָּעַל מדגישות את חומרת איסור אשת איש החל על כלל האנושות, איסור שהיה חמור בעיניהם אף יותר מרצח [רד"ק]. מבחינה הלכתית, השימוש במונח זה ולא בביטוי אשת איש בא ללמד כי אומות העולם חייבים מיתה על ניאוף רק כאשר מדובר באישה שכבר נבעלה לבעלה בפועל, ולא על אישה מאורסת או כזו שנכנסה לחופה אך טרם קיימה יחסי אישות [רד"ק, תורה תמימה]. מבחינה רעיונית, המילה בעל מבטאת יחסי כוח ושליטה של אדם אחד על זולתו, ומבהירה לאבימלך כי לאישה זו כבר יש אדון בעל זכויות עליה [רש"ר הירש]. יתרה מזאת, מונח זה רומז לכלל ולפיו האישה עולה עם בעלה במעמדו וזוכה לזכויותיו [תורה תמימה].