בסיום התנצלותו בפני אבימלך מלך גרר מבהיר אברהם את המניע העמוק להסתרת זהותה של שרה. טענתו המרכזית היא כי המעשה לא נבע מחשד ספציפי כלפי אנשי המקום או מזלזול בהם, אלא ממדיניות הגנה כללית שנקבעה מראש עם יציאתו למסע נדודיו, המופעלת בכל עת שהם מגיעים למקום חדש ובלתי מוכר [אור החיים, מלבי"ם, שד"ל].
הביטוי הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מעורר דיון נרחב בקרב הפרשנים, במיוחד לאור השימוש בפועל בלשון רבים יחד עם שם האלוהות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה אֱלֹהִים כאן היא קודש ומתייחסת לה׳. השימוש בלשון רבים אינו חריג, שכן מילים המבטאות אדנות ואלוהות מופיעות פעמים רבות במקרא בצורת רבים כדרך כבוד [רש"י, רד"ק, אבי עזר]. בנוסף, אברהם בחר להתבטא בלשון זו במכוון כדי להתאים את דבריו לאוזניו של אבימלך, שהיה מורגל באמונה באלים רבים [רד"ק, שד"ל, העמק דבר]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה אֱלֹהִים כחול, ומייחסת אותה לאלילים או לשרי האומות. לפי פירוש זה, האלילים שבבית אביו של אברהם, או שליטים כדוגמת נמרוד, הם אלו שאילצו אותו לברוח ולצאת לגלות לאחר שמאס באמונתם [ספורנו, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, חזקוני]. גישה שלישית, הנשענת על תרגום אונקלוס, קוראת את הפסוק כחסר מילה ומפרשת אותו על דרך הניגוד, כלומר כאשר העמים טעו והלכו אחר עבודה זרה, ה׳ הציל אותי וקירב אותי אליו [גור אריה, תורה תמימה, נתינה לגר].
באשר למילים הִתְעוּ אֹתִי, הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לטעות רוחנית או שכלית שה׳ נטע בליבו של אברהם חלילה. משמעות הפועל היא טלטול, הגליה ונדידה פיזית. כאשר ה׳ ציווה עליו לצאת ממולדתו, אברהם הפך לאדם הנודד ממקום למקום ללא יעד מוגדר מראש, בדומה לשה אובד התועה בדרכו [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק, רש"י, שטיינזלץ]. הפרישה מדרכי העבודה הזרה של משפחתו הפכה אותו לפליט הנאלץ לשוטט בארצות נכריות [הטור הארוך, בכור שור, רש"ר הירש].
בשל סכנות הדרך, פנה אברהם לשרה וביקש זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י. זוהי טובה מיוחדת ותנאי שקבע עמה כדי להגן על חייו [בכור שור]. הוא הנחה אותה אִמְרִי־לִ֖י, כלומר אמרי עליי או בעבורי [אבן עזרא, רשב"ם, רש"י], אָחִ֥י הֽוּא. הבקשה התייחסה אֶל כׇּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה, אך לא הופעלה באופן גורף בכל תחנה. אברהם השתמש בתחבולה זו רק במקומות שבהם עבר דרך עראי וטרם עמד על טיבם המוסרי של התושבים. לעומת זאת, במקומות שבהם השתקע והיה מוכר ומכובד, כגון בקרב בעלי בריתו ענר ואשכול, לא היה לו צורך להסתיר את זהותה של אשתו [רד"ק].