עמידתו של מלך גרר למשפט מול ה' חושפת כתב הגנה מפורט, שבו הוא טוען לחפות מוחלטת מאשמה בעקבות לקיחת שרה, כשהוא מונע מהפחד הגדול שנפל עליו לאחר שראה את חורבן סדום [ביאור יש"ר]. טענתו המרכזית היא כי נפל קורבן להטעיה מוחלטת, ולא פעל מתוך זדון.
כאשר הוא טוען הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא, אבימלך מדגיש כי לא נהג בפזיזות אלא ערך חקירה מקיפה. הוא לא סמך על שמועות, אלא שאל את אברהם ישירות [רד"ק]. כדי לשלול את האפשרות שאברהם משקר מתוך פחד, הוא חקר גם את שרה בנפרד, והיא אישרה את הדברים [בכור שור], הן בפני אברהם והן שלא בפניו [חזקוני]. יתרה מכך, הוא אפילו תישאל את כל פמלייתם, כולל העבדים ומנהיגי הגמלים, וכולם מסרו גרסה זהה [רש"י]. מאחר ששרה הסכימה למצג זה למרות הסכנה, אבימלך היה משוכנע באמיתות הדברים [ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי בזכות בדיקה יסודית זו, ה' רק הוכיח את אבימלך, בניגוד לפרעה שלקח את שרה ללא בירור ונענש מיד בנגעים [פענח רזא, חזקוני]. מבחינה משפטית, ברגע שהצהירו על עצמם כאחים, הוחזקה שרה כפנויה, ואבימלך טוען שאינו נושא באחריות על חטא שנעשה בשוגג מוחלט [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המשך הפסוק מחלק את הגנתו של אבימלך לשני רבדים: המחשבה והמעשה [רש"י, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. באומרו בְּתָם לְבָבִי, כוונתו למחשבה טהורה ולכך שלא היה לו כל רצון לחטוא. הוא האמין ששרה פנויה ואין בלקיחתה איסור אשת איש שדינו מוות [אור החיים]. מניעיו, לטענתו, לא היו תאווה יצרית, אלא רצון כן ומכובד לשאת לאישה את אחות אברהם [רד"ק, העמק דבר].
ההכרזה וּבְנִקְיֹן כַּפַּי מתייחסת לניקיון המשפטי והמעשי. המילה "כף" מסמלת אחיזה בקניין, ואבימלך טוען שניקה את עצמו מכל חשד של גזל או חטיפה, שכן לקח אותה בהסכמה מלאה ובדרך כבוד ולא כמעשה אלימות [אור החיים, רש"ר הירש]. גישה מרכזית בקרב הפרשנים היא שניקיון הכפיים מעיד על כך שהוא נקי מן החטא משום שלא נגע בה פיזית [רש"י, צאינה וראינה, מלבי"ם]. עם זאת, יש המעירים כי אבימלך אינו יכול באמת להתפאר בכך שלא קרב אליה, שכן הדבר לא נבע מתוך בחירה מוסרית אישית, אלא משום שה' עצר בעדו בכוח ומנע זאת ממנו [בכור שור].
למרות תחושת הצדק הפנימי של אבימלך, עולה מן הדברים ביקורת מוסרית נוקבת. אבימלך סבור כי כוונה טהורה ותום לב מצדיקים את המעשה, במיוחד לאור המנהג המקומי שהתיר למלך לקחת כל אישה זרה ופנויה. ואולם, היהדות דורשת שהמעשים יתאמו באופן אובייקטיבי את רצון ה'. בורות מוסרית וחוסר ידיעה של המותר והאסור הם חטא בפני עצמו. היה על אבימלך, כמנהיג וכמלך, להציב רף מוסרי גבוה ולא להישען על מנהג פסול המאפשר הפקרות וניצול של נשים זרות הנכנסות לארצו [רש"ר הירש].