לאחר הטחת האשמות קשות, משנה מלך גרר את יחסו כלפי האורח שעמד מולו, ועובר מתוכחה לניסיון כן להבין את המניע הפסיכולוגי והמוסרי שעומד מאחורי המעשה.
החזרה על הפועל וַיֹּאמֶר בתחילת הפסוק מצביעה על פנייה חדשה ונפרדת. לאחר שאברהם שמר על שתיקה לנוכח ההאשמה הראשונית [ביאור שטיינזלץ], אבימלך פונה אליו בדברי פיוס ובטון של כבוד. הוא מכיר בכך שאדם גדול כאברהם אינו איש רע המבקש להטעות ולהזיק לבריות בכוונה תחילה, וברור לו שמעשה חריג כזה לא נעשה ללא סיבה עמוקה ונסתרת [אור החיים, רד"ק, שד"ל, העמק דבר].
בשאלה מָה רָאִיתָ, אבימלך מבקש לברר איזו תועלת או מניעת נזק עמדו לנגד עיניו של אברהם [מלבי"ם]. הוא תמה ושואל: איזו רשעות, שפיכות דמים או גזל נשים זיהית בי או במדינה שלי, שהטילו עליך אימה כה גדולה? הרי לטענתו הפלשתים נהגו בדרך ארץ ולא גזלו נשים מבעליהן [העמק דבר, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. תמיהתו של אבימלך גוברת לנוכח העובדה שאברהם סיכן את אשתו שלו. אילו היה מכשיל אותו באישה זרה, אפשר היה לפרש זאת כשנאה, אך מסירת אשתו מעלה את התהייה שמא פעל מתוך ייאוש או רצון הרסני שיתעללו בה [בכור שור].
בעומק הדברים, שאלתו של אבימלך מופנית כלפי החישוב המוסרי של אברהם, והוא מנסה להבין מדוע חשש אברהם שיהרגו אותו ולא העריך שיימנעו מלקחת את אשתו. ההסבר לכך טמון בהבדל שבין חטאי סתר לחטאי גלוי: רצח יכול להתבצע באישון לילה וללא עדים, בעוד שלקיחת אשת איש בחיי בעלה היא מעשה פומבי הגורר בושה ציבורית ופחד מהשלטונות. שאלתו של אבימלך חושפת את החשש של אברהם, שלפיו לאנשי המקום ישנה יראה מבני אדם המונעת פשעים גלויים, אך חסרה להם יראת ה' המונעת פשעי סתר כמו רצח [אדרת אליהו].