התערבותו האלוהית בחלומו של אבימלך מציגה אולטימטום ברור: החזרת שרה לאברהם מלווה בהבטחה לחיים ולרפואה, בעוד שסירוב יוביל להשמדה מוחלטת של המלך וסביבתו.
הציווי וְעַתָּה הָשֵׁב דורש מאבימלך פעולה מיידית, בטרם ימות מהמחלה שבה הוכה. האיום בסוף הפסוק, אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ, כולל את כל בני ביתו, ואף את העוברים במעי נשותיו ושפחותיו. הפרשנים מסבירים כי העונש הקולקטיבי נובע מכך שכל אנשי המקום הסכימו עם המעשה הפסול של לקיחת אישה בכוח ולא מיחו בו. אם אבימלך יסרב, דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת – מעמדו ישתנה מחוטא בשוגג לחוטא במזיד, שיהיה חייב מיתה כפולה גם על גזל וגם על גילוי עריות.
התואר כִּי נָבִיא הוּא מעורר שאלה מרכזית בקרב המפרשים: וכי אם לא היה נביא, האם מותר היה לאבימלך להחזיק באשת איש?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאזכור הנבואה נועד להרגיע את אבימלך. אלוהים מבהיר לו כי אברהם, בהיותו נביא, יודע בוודאות ששרה לא נטמאה. לכן, אבימלך אינו צריך לחשוש שאברהם ידחה אותה, יסלוד ממנה או ישנא אותו ויסרב להתפלל בעדו.
הסבר נוסף וייחודי קושר זאת למעמדו ההלכתי של אברהם [פני דוד, חנוכת התורה, פרדס יוסף]: אברהם החזיק במעמד של כהן, שעבורו אישה שנשבתה אסורה עליו. רק בזכות היותו נביא, שיכול להעיד בביטחון אלוהי על טהרתה, הותר לו לקבלה חזרה. בנוסף, שרה הייתה עקרה מטבעה, מצב שלרוב עלול לבטל את תוקף הנישואין בטענה של מקח טעות, אך מכיוון שאברהם היה נביא והכיר בכך מראש, נישואיהם היו תקפים לחלוטין והיא נחשבת אֵשֶׁת הָאִישׁ לכל דבר.
מנקודת מבט מוסרית, התואר "נביא" משמש כאן גם כתוכחה. אברהם נהג כנביא המלמד דרך ארץ ומוסר אוניברסלי, בעוד שאנשי אבימלך הפגינו התנהגות קלוקלת כאשר פגשו אורח, ובמקום להציע לו מזון ושתייה, חקרו מיד על מעמד האישה שאיתו.
ההבטחה וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה מלמדת כי השבת שרה לבדה תציל את אבימלך ממוות, אך כדי להירפא מהעצירה הפיזית והחולי שפקדו אותו, הוא זקוק לתפילתו של אברהם, שדבריו אהובים ונשמעים לפני ה'. המילה "וחיה" מתפרשת כאן במשמעות של "ותירפא". הפרשנים מדגישים כי למרות שאבימלך לא נגע בשרה, עצם לקיחתה בכוח ועוגמת הנפש שגרם לאברהם דורשים פיוס. מכאן נלמד יסוד חשוב: חטא שבין אדם לחברו הוא גם חטא כלפי שמים. כדי לזכות במחילה אלוהית, על הפוגע לפייס תחילה את הנפגע ולבקש ממנו שיתפלל עליו.
לבסוף, שורש המילה וְיִתְפַּלֵּל (פלל) מרמז על הכנסת מידת האמת והמשפט האלוהי אל תוך המציאות כדי לתקנה. ויש המציינים [אם למקרא] כי המילה מורכבת מהצירוף "פה-ל", רמז למנהג הקדום של נשיאת הכפיים והושטתן אל הפה בעת עבודת האל.