בראשית, פרק כ״ו, פסוק ג׳

ה' מצווה על יצחק להישאר בארץ למרות הרעב ולחיות בה כתושב ארעי, כדי לקיים את גזירת הגלות מבלי לצאת מגבולות הארץ ולהיטמא לאחר שהתקדש בעקידה. הציווי גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת מלווה בהבטחה וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, המעניקה לו הגנה מאיבת המקומיים ושפע חקלאי וכלכלי ניסי חרף המחסור. ה' ממשיך ואומר כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, כלומר האלה, כדי שיצחק יחרוש ויזרע ובכך יבסס חזקה מעשית באזור עבור זרעו הראוי מיעקב, תוך שלילת ישמעאל ועשו מן הירושה. ההכרזה המסיימת וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ אינה מתייחסת רק לקיום הבטחה קודמת בזכות מעלת האב, אלא מהווה כריתת ברית אישית וחדשה עם יצחק, המבטיחה את נצחיות זרעו גם תחת שלטון אומות העולם.