ההתגלות האלוהית ליצחק בעיצומו של הרעב נושאת עמה ציווי ברור להישאר בארץ, המלווה בהבטחות להשגחה, לברכה ולהמשכיות הברית. הקב"ה מורה ליצחק שלא לרדת למצרים כפי שעשה אביו, ומבסס את מעמדו העצמאי כחוליה בשרשרת האבות.
בציווי גור בארץ הזאת, המילה גור מתפרשת כהוראה לחיות כגר ולשבת בישיבה ארעית לתקופת הרעב [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה], או כדרישה מיצחק להרגיש כגר גם כאשר הוא יושב במקום קבוע [מלבי"ם]. הסיבה לאיסור היציאה מהארץ נעוצה בכך שיצחק נתקדש בהר המוריה כעולה תמימה, ואסור לו להיטמא בחוץ לארץ [רבנו בחיי]. בנוסף, בניגוד לאברהם שירד למצרים בטרם הובטחה לו השמירה האלוהית, יצחק כבר חוסה תחת ההשגחה הנסית בזכות השבועה לאביו, ולכן הרעב לא יפגע בו [מלבי"ם]. יש המוצאים בשימוש בפועל גור גם רמז ל"גור אריה", זכר לחרדה שחווה יצחק בעת העקידה [רבנו בחיי]. הציווי מתייחס לישיבה בארץ פלשתים, שהפרשנים מסכימים כי היא נחשבת לחלק בלתי נפרד מארץ ישראל [אור החיים, העמק דבר, ביאור יש"ר]. על אף הקשיים והמחסור במים שחווה יצחק לאחר מכן, הוא עמד בניסיון וקיים את הציווי מבלי להרהר אחר אופן הפעולה של ה' [תורה תמימה].
ההבטחה ואהיה עמך מהווה ערובה לשמירה והצלה מכל רע, ובפרט מאיבתו של אבימלך [העמק דבר, הכתב והקבלה]. לצידה, הברכה ואברכך מבטיחה שפע של תבואה, ממון ומקנה דווקא בתוך גבולות הארץ, למרות חוסר המרעה הטבעי [ספורנו, העמק דבר].
באשר להבטחת הארץ, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, המילה האל משמעותה "האלה" [רש"י, מנחת שי], ויש המפרשים שהיא חסרה את האות ה"א כדי לרמוז לחשיבותה ומעלתה של הארץ, מלשון "אילי הארץ" [הכתב והקבלה]. הבטחה זו נועדה לעודד את יצחק להחזיק בקרקע ולעבדה, ובכך לקנות בה חזקה גמורה שתעבור לזרעו, במיוחד בארץ פלשתים שבה אברהם לא החזיק באופן מלא [ספורנו, אור החיים]. ציון המילה ולזרעך באה לשלול את חלקו של ישמעאל בהבטחות [אור החיים, חזקוני]. יתרה מזאת, השימוש בלשון עתיד אתן, לעומת לשון העבר "נתתי" שנאמרה לאברהם, נועד להפקיע את זכותו של עשו מנחלת הארץ, שכן רק יעקב נחשב לזרעו האמיתי של יצחק [צפנת פענח, אור החיים].
חלקה האחרון של ההבטחה, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ, מעורר שאלה מרכזית בקרב הפרשנים: מדוע ה' צריך להבטיח שיקיים את שבועתו לאברהם, הרי ברור שה' אינו חוזר בו מדברו, ולאברהם ממילא אין זרע אחר הראוי לברית?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמירה זו אינה רק הבטחה לקיים שבועה ישנה, אלא היא שבועה חדשה ועצמאית ליצחק. ה' רצה לכרות ברית ולהישבע לכל אחד מהאבות בנפרד, כדי להראות שכל אחד מהם ראוי לכך בזכות עצמו ולהרבות את כבודם [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. בנוסף, משמעות הפסוק היא שהברכה שנאמרה לאברהם, לפיה כל גויי הארץ יתברכו בו, תתקיים עתה ביצחק עצמו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנקודת מבט היסטורית, הזכרת השבועה נועדה לחדש את הנהגת ההשגחה הפרטית והנסית שהחלה בימי אברהם ונשכחה מעט, ולהראות כיצד היא פועלת כעת על יצחק אל מול הרעב [העמק דבר]. לבסוף, יש המסבירים כי מבחינה משפטית, מכיוון שעשו נחשב טכנית לזרעו של יצחק אך מעשיו היו רעים, הוא לא היה ראוי לרשת את הארץ. מצב זה עלול היה לבטל את שבועת הארץ כולה, שכן שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. לכן ה' הוצרך "להקים" ולקיים את השבועה באופן פעיל, על ידי הפרדתו של עשו מכלל ה"זרע" והבטחת קיום השבועה ביעקב בלבד [חתם סופר].