הצלחתו החקלאית של יצחק מהווה נקודת מפגש יוצאת דופן בין מאמץ אנושי טבעי לבין השגחה אלוהית על-טבעית. אף על פי שהבטחת השפע ניתנה ליצחק מפי הגבורה, הוא הבין כי הברכה אינה שורה בחלל ריק אלא דורשת כלי קיבול אנושי. משום כך, למרות עושרו הרב במקנה ובכספים, הוא קם ועשה מעשה ויצא לעבוד את האדמה [תורה תמימה, צפנת פענח]. פעולת הזריעה עצמה נתפסת לא רק כאקט חקלאי אלא כסמל לעשיית חסד וצדקה [צרור המור, פרדס יוסף].
הפרשנים מסכימים כי הכתוב מדגיש את המילים בָּאָרֶץ הַהִוא ואת בַּשָּׁנָה הַהִוא כדי להעצים את גודל הנס. יצחק זרע באדמת גרר, שהייתה אדמה קשה ופחותה באיכותה ביחס לעיקר נחלת ארץ ישראל, וכל זאת בעיצומה של שנת בצורת ורעבון כבד [רש"י, רשב"ם, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. דווקא בתנאי הפתיחה הגרועים ביותר, צמחה ההצלחה הגדולה ביותר.
באשר לתוצאת היבול, מֵאָה שְׁעָרִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש ש.ע.ר, כלומר אומדן ושיעור. השדה הניב פי מאה ממה שמומחי החקלאות העריכו שראוי לצאת מאותה זריעה [אבן עזרא, רד"ק, רשב"ם, ביאור יש"ר]. גישה ייחודית ושונה מציג [רש"ר הירש], המפרש את המילה מלשון "שוק". לדבריו, בשנת הרעב יצחק לא אגר את תבואתו לעצמו מתוך צרות עין, אלא הוציא לשוק פי מאה תבואה מהמקובל, ובכך כלכל את ההמון הרעב.
ציון הכמות המדויקת של התבואה מעורר קושי תיאולוגי, שכן על פי מסורת חז"ל "אין הברכה שורה בדבר המדוד או המנוי". מדוע אם כן שוערה ונמדדה התבואה? הגישה הרווחת היא שהאומדן לא נעשה למטרות רווח, אלא אך ורק לשם מצוות מעשרות – יצחק ביקש לדעת במדויק כמה תבואה עליו להפריש לעניים או להקדש [רש"י, ספורנו, מזרחי, גור אריה]. יש המסבירים כי יצחק נדרש לאמוד את התבואה כדי לשלם תחילה את מס המלך לאבימלך, ורק לאחר שסילק את חלקו של הגוי מהשדה, יכול היה לעשר כהלכה [חתם סופר].
התוספת בסוף הפסוק, וַיְבָרְכֵהוּ ה', באה ללמד על רובד נוסף של שפע. אף על פי שהתבואה נמדדה ונכנסה לגדר של דבר שאין הברכה אמורה לשרות בו, הברכה האלוהית המשיכה לחול עליה והגנה על יצחק מפני עין הרע [אור החיים, אלשיך]. ברכה זו התבטאה גם במישור הכלכלי, שכן בשנת רעב מחירי התבואה האמירו והוא מכר את יבולו ברווח עצום [ספורנו, העמק דבר]. לבסוף, הברכה לא חלה רק על האדמה אלא גם על יצחק עצמו, שזכה לשובע אישי ולסייעתא דשמיא בכל משא ומתן שעשה [מלבי"ם].