התערבותו המלכותית של אבימלך משנה באחת את מצבו של יצחק, ועוברת ממצב של סכנת חיים להגנה מוחלטת, דבר הממחיש את השגחת ה׳ על האבות. לאחר שהתגלה כי רבקה היא אשת יצחק, המלך מוציא צו פומבי שנועד להזהיר את הציבור ולמנוע אשמה קולקטיבית מהעם כולו.
הפרשנים נחלקו במשמעות האזהרה הַנֹּגֵעַ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לפגיעה פיזית או לגרימת רעה. לפי גישה זו, מטרת הצו כפולה: להגן על רבקה מפני פגיעה, כעת כשהתברר שהיא אשת איש ולא פנויה כפי שחשבו, ולהגן על יצחק עצמו. האזהרה לגבי יצחק נדרשה משום שהיה חשש שמא יהרגו אותו כדי לקחת את אשתו, או שאנשי המקום יבקשו לפגוע בו מתוך כעס על כך שהיתל בהם כשאמר שרבקה היא אחותו [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם]. בנוסף, ההגנה על יצחק נובעת ממעמדו החשוב ומברית העבר של אבימלך עם אברהם אביו [ביאור יש"ר]. מבחינה לשונית, הביטוי בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מתפרש כאילו נכתב "באיש הזה או באשתו", כאשר הפגיעה בכל אחד מהם תגרור ענישה [שד"ל].
לעומת זאת, ישנה גישה שונה לחלוטין הרואה בצו זה ביטוי לשנאה נסתרת. לפי פירוש זה, האזהרה לא נועדה למנוע פגיעה פיזית, אלא ליצור חרם חברתי וכלכלי. אבימלך גזר על עמו שלא יסחרו ולא יבואו במגע עם יצחק, בתואנה של הרחקת העם מרבקה, ובכך למעשה ביקש להסב לו נזק [העמק דבר].
לגבי חומרת העונש, מוֹת יוּמָת, מוסבר כי הכפילות במילים מרמזת על ענישה כפולה: מיתה בידי שמים ומיתה בידי אדם. הצו של אבימלך מחמיר במיוחד, שכן הוא קובע עונש מוות גם על נגיעה קלה, שאף אינה מחייבת מיתה על פי דיני בני נח הרגילים הנוגעים לאשת איש [אור החיים].
בסופו של דבר, מהלך זה מבטא את קיום הבטחת ה׳ ליצחק "ואהיה עמך", שכן לא רק שיצחק לא נענש על הסתרת האמת, אלא שהוא זכה לשמירה עליונה שהבטיחה את שלומו ואת שלום אשתו [מלבי"ם, ביאור יש"ר].