התעשרות חריגה של אדם זר בתוך חברה מקומית עלולה לערער את שיווי המשקל החברתי והמדיני, ולהוביל לתגובת נגד חריפה. במפגש הטעון שבין השלטון הפלשתי להצלחתו הכלכלית של יצחק, נחשפים מניעים פוליטיים, כלכליים ורוחניים המניעים את דרישת הגירוש.
הדרישה לֵךְ מֵעִמָּנוּ נתפסת מחד גיסא כהפרה בוטה של ברית השלום שנכרתה בעבר עם אברהם, ומוכיחה את חוסר הערך של הסכמים מדיניים [ברכת אשר על התורה]. גירוש זה מהווה גם סימן לבנים ולתולדות הגלות, שבה אומות העולם יגבילו את מגורי היהודים וימנעו מהם להתיישב בכל מקום שיחפצו [העמק דבר]. מאידך גיסא, יש הסבורים כי אבימלך פנה ליצחק בדרכי שלום ומתוך דאגה. המלך לא גירש את יצחק מכל גבולות ארצו, אלא רק מעיר המלוכה. הוא חשש כי שריו ועמו אחוזי הקנאה יפגעו ביצחק או ימרדו בשלטון, ולכן הציע לו להתרחק למען שלומו וביטחונו [שד"ל, ביאור יש"ר].
ההצדקה לגירוש טמונה במילים כִּי עָצַמְתָּ, המבטאות את החשש מהתעצמותו של יצחק. עושר זה נתפס כאיום פוליטי וצבאי, שכן יצחק היה עלול להשתמש בהונו כדי להתקומם נגד השלטון [ספורנו]. בנוסף, מעמדו העצום של יצחק גימד את כבודו של אבימלך, ויצר מצב שבו גדלותו של המלך בטלה לעומת עושרו של האזרח [אור החיים, ביאור שטיינזלץ].
המילה מִמֶּנּוּ זוכה לשני כיווני פרשנות עיקריים. הגישה הראשונה מפרשת זאת כהשוואה: התעצמת והתעשרת הרבה יותר מאיתנו [רד"ק]. הגישה השנייה מפרשת זאת כמקור: העושר שלך בא ממקורותינו ועל חשבוננו. המקומיים, שהתכחשו להשגחה העליונה, תלו את הצלחתו של יצחק בסיבות טבעיות וטענו כי עושרו נצבר ממכירת תבואה על חשבונם בשנות הרעב [רד"ק, הכתב והקבלה]. אחרים קיוו לנכס לעצמם את אדמתו של יצחק, מתוך אמונה שחלקה זו התברכה בטבעה בתנובה חריגה, וביקשו לסלקו כדי להשתלט עליה [ריב"א, חזקוני].
בתפיסה הרוחנית של הפלשתים, הם סברו שיצחק שואב אליו את כל שפע הברכה והמזל שהיו מיועדים להם, או שנוכחותו גורמת לה' להשוות בין מעשיו הטובים למעשיהם הרעים, ובכך נמנע מהם הטוב [אלשיך]. הם לא השכילו להבין שהצדיק פועל כפי שפועל הלב בגוף האדם, הוא אכן מרכז אליו את השפע, אך מיד מזרים ומפיץ את החיות לכל האיברים שסביבו [מלבי"ם].
רק לאחר שיצחק עזב, והמקומיים ראו ששדותיהם לא הניבו יבול ושמצבם לא הוטב, הם נאלצו להודות בטעותם ולהכיר בכך שהצלחתו נבעה אך ורק מברכת ה' שליוותה אותו באופן אישי [ריב"א, הכתב והקבלה, אלשיך]. מנקודת מבט היסטורית רחבה, קנאת הפלשתים וגירושו של יצחק שימשו למעשה ככלי השגחי. הדחייה החברתית הצילה את יצחק מסכנת התבוללות והיטמעות במעמד הגבוה הפלשתי, והבטיחה שישמור על ייעודו הרוחני הייחודי, מנגנון שיוסיף ללוות את עם ישראל ולשמור על זהותו לאורך הדורות [רש"ר הירש].