מאבקו המתמשך של יצחק עם הפלשתים על מקורות המים מסלים, והופך מסכסוך שנראה תחילה כמחלוקת מקומית לגילוי של שנאת חינם. עבדי יצחק חופרים באר נוספת בניסיון להתרחק מן המריבה ולמנוע חיכוך [מלבי"ם], אולם הפלשתים באים לריב גם עליה.
בניגוד למריבה על הבאר הראשונה, שבה ייתכן כי לפלשתים היה צורך אמיתי במים או טענה משפטית כלשהי, המריבה על הבאר השנייה הייתה נטולת כל הצדקה. הפלשתים כבר החזיקו בבאר הראשונה שסיפקה מים חיים, בעוד הבאר החדשה התבססה על מי גשמים שהם הפקר, כך שלא היה להם כל צורך בה [מלבי"ם]. לאחר שהצליחו לגזול את הבאר הראשונה בטענות בדויות, הם המשיכו במעשיהם ללא כל טענה, אלא רק כדי להציק ולהזיק ליצחק, בשעה שהשלטונות המקומיים מעלימים עין [העמק דבר].
משום כך, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה – משמעות המילה היא שנאה ועוינות, כלומר הפלשתים מתנהגים כשטן וכצר הצורר את יצחק ואנשיו בכל מקום שבו הם חופרים [רד"ק, ביאור יש"ר].
הפרשנים מצביעים על שינוי בתפיסתו של יצחק לאור האירועים. בעוד שהמריבה על הבאר הראשונה הייתה יכולה להתפרש כאירוע אקראי או כערעור משפטי גרידא, הישנות המקרה בבאר השנייה לא הותירה מקום לאשליות והוכיחה מעל לכל ספק כי מדובר בשנאה מכוונת וברדיפה [הדר זקנים, דעת זקנים, ברכת אשר על התורה].
הבנה זו מסבירה פער בולט בפסוק. בניגוד לבאר הראשונה שבה התורה פירטה את סיבת קריאת השם ("כי התעשקו עמו"), כאן הפסוק אינו מפרש מדוע ניתן השם. הסיבה לכך היא שברגע שיצחק הבין שמדובר בשנאה עיוורת וחסרת עילה, לא היה עוד טעם או צורך לפרש ולנמק את סיבת המריבה [חזקוני].
למרות שיצחק נאלץ להסתלק ולהשאיר את הבאר מאחוריו, עצם הענקת השם מהווה אקט של בעלות. דרך קריאת השם הוא מבטא את עמידתו האיתנה ואת אי-ויתורו על זכויותיו באדמת ארץ ישראל ועל כל אשר בתוכה [ברכת אשר על התורה].