תחשבו על מצב שבו אתם מנסים להתרחק מריב בכל הכוח, אבל הצד השני ממשיך לרדוף אחריכם רק כדי להרגיז. זה בדיוק מה שקרה ליצחק. העבדים שלו חופרים באר חדשה כדי להתרחק מהמריבה על הבאר הראשונה ולמנוע סכסוכים, אבל הפלשתים מגיעים לריב איתם גם עליה. הפעם, לפלשתים לא הייתה שום סיבה אמיתית לריב. הרי כבר הייתה להם הבאר הראשונה עם מים מצוינים, והבאר החדשה הייתה מלאה רק במי גשמים ששייכים לכולם. הם לא היו צריכים את המים האלה בכלל, והם פשוט רצו להציק ולהזיק בזמן שהמנהיגים שלהם בוחרים להתעלם.
יצחק מבין עכשיו שזה כבר לא סתם ויכוח מקרי, אלא שנאה מכוונת. לכן הוא קורא לבאר שִׂטְנָה, מילה שמשמעותה שנאה ואויבות. בגלל שזו הייתה שנאה עיוורת בלי שום סיבה, התורה אפילו לא מפרטת את הסיבה למריבה, בניגוד לבאר הקודמת. למרות שיצחק נאלץ לעזוב את המקום ולהשאיר את הבאר מאחוריו, עצם זה שהוא נותן לה שם מראה שהוא לא מוותר. זו הדרך שלו להראות שהוא עומד איתן, ושהזכויות שלו באדמת ארץ ישראל נשארות שלו.