הצלחתו הכלכלית חסרת התקדים של יצחק בארץ נוכריה יוצרת ניגוד בולט בינו לבין סביבתו, ומובילה בהכרח למתיחות חברתית ולעוינות מצד המקומיים. התיאור מתמקד בעושרו הגלוי והמעשי, ובהשלכותיו המיידיות על יחסיו עם שכניו.
הפרשנים שואלים מדוע הכתוב מפרט את רכושו כמִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, ומשמיט אזכור של כסף וזהב, כפי שמצינו אצל אברהם. ההסבר לכך הוא שגדולתו של יצחק בארץ פלשתים התבטאה דווקא בנכסים מוחשיים וגלויים לעין אלו. רכוש זה הוא שהפך את משק ביתו לגדול ומרשים יותר אף מבית המלך, וזהו הדבר שעורר את תשומת הלב והקנאה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, עצם ההצלחה הכפולה של יצחק היא פלאית; רעיית צאן דורשת נדידה מתמדת בחיפוש אחר מרעה, בעוד שעבודת האדמה מחייבת ישיבת קבע במקום אחד. העובדה שיצחק הצליח לשגשג בשתי אומנויות מנוגדות אלו במקביל, מעידה על השגחה על־טבעית מאת ה' [מלבי"ם].
באשר לביטוי וַעֲבֻדָּה רַבָּה, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה והנפוצה מפרשת זאת כעבודת אדמה, שדות וכרמים המוכנים לעיבוד חקלאי נרחב [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, ביאור יש"ר], כאשר ההצלחה בה נובעת מהתמסרות מוחלטת של האדם לעבודת האדמה [מנחת שי].
הגישה השנייה מסבירה שהכוונה היא לכוח האדם העצום – עבדים, שפחות וצוות עובדים שלם שנדרש כדי לתחזק ולשרת את משק הבית הענק [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מחוקקי יהודה].
הגישה השלישית רואה במילה זו תיאור של היקף הפעילות, דהיינו עסקים מגוונים, פעולות רבות ומיזמים המניבים רווחים עצומים לבעליהם, בניגוד ל"עבודה" רגילה שהיא פעולה אחת [רש"י, העמק דבר].
ההצלחה המסחררת מובילה לתגובה קשה: וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. קנאה זו נבעה בחלקה מן הפער הכלכלי העצום שנוצר; בשעה שיצחק זכה לשפע חקלאי, שכניו הפלשתים חוו את ההפך הגמור – הם זרעו הרבה אך תבואתם הייתה מועטה [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, עשירי עיר המלוכה ובעלי העסקים המקומיים לא יכלו לשאת את העובדה שאדם זר עקף אותם בעושרו [העמק דבר].
מספר פרשנים עומדים על הדיוק הלשוני בביטוי וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, ולא "ויקנאו בו". כאשר התורה משתמשת במילת היחס "בו", מדובר בקנאה טבעית שבה האדם מעוניין להשיג את היתרון שיש לחברו. אולם, השימוש במילה אֹתוֹ מעיד על קנאה זדונית ורווית איבה; המקנאים אינם מסתפקים ברצון להשתוות למצליח, אלא מבקשים להרע לו באופן פעיל ולחבל בהצלחתו מתוך שנאת חינם [ביאור יש"ר, מלבי"ם]. יתרה מכך, הפלשתים לא קינאו רק ברכושו של יצחק – שהרי עושרו הביא ברכה וכלכלה לאזור כולו – אלא הם קינאו באיש עצמו. הם חשו פגיעה עמוקה במעמדם ובכבודם אל מול יוקרתו האישית ההולכת וגודלת של יצחק, וראו בנוכחותו איום על מעמדם החברתי [רש"ר הירש].