קרה לכם פעם שהשקעתם המון והצלחתם במשהו בצורה יוצאת דופן, אבל במקום לשמוח בשבילכם, אנשים מסביב התחילו להרגיש לא בנוח ואפילו לכעוס? זה בדיוק מה שקרה ליצחק. הוא חי בארץ זרה, ארץ פלשתים, וזכה להצלחה עצומה. מסופר שהיה לו מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר. למה לא כתוב שהיה לו כסף וזהב? כי העושר של יצחק היה משהו שכולם יכלו לראות בעיניים. היו לו עדרים ענקיים, והמשק שלו נראה פתאום גדול ומרשים אפילו יותר מהארמון של המלך. ההצלחה הזו הייתה ממש פלא מאת ה'. בדרך כלל, מי שמגדל צאן צריך לנדוד ממקום למקום כדי לחפש אוכל לחיות, ומי שעובד אדמה חייב להישאר במקום אחד. אבל יצחק הצליח לעשות את שני הדברים ביחד! בנוסף לעדרים, הייתה ליצחק גם וַעֲבֻדָּה רַבָּה, כלומר שדות ענקיים וכרמים שדרשו המון עבודת אדמה.
אבל כשמישהו כל כך מצליח, זה לפעמים מעורר קנאה. השכנים הפלשתים זרעו את השדות שלהם וקיבלו מעט מאוד תבואה, בזמן שיצחק זכה לשפע רב. מסופר עליהם וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ. שימו לב למילה המיוחדת הזו. לא כתוב שהם קינאו "בו", כלומר שרק רצו שיהיה להם שפע כמו שלו. המילה "אותו" מלמדת אותנו שזו הייתה קנאה לא טובה. הם כל כך כעסו על ההצלחה של יצחק ועל כך שהוא עקף אותם, עד שהם רצו להפריע לו ולהרוס את ההצלחה שלו. הם הרגישו שהנוכחות שלו פוגעת בכבוד שלהם, למרות שהעושר שלו הביא ברכה לכל האזור.