מפגש דיפלומטי בין מנהיגים מתחיל לרוב בגינוני מלכות, אך יצחק בוחר לקבל את פני משלחת מלך גרר בשאלה ישירה, נוקבת ונעדרת רשמיות. הוא מעמת אותם עם עברם העוין, ומטיל ספק במניעים שעומדים מאחורי ביקור הפתע הידידותי שלהם.
יצחק מציג בפניהם פרדוקס הגיוני. הוא מניח שהם באו למטרת שלום או למטרת מלחמה. אם פניהם לשלום או לידידות, הדבר סותר את השנאה שהפגינו כלפיו בעבר. מנגד, אם פניהם למלחמה, הדבר תמוה אף יותר, שכן כאשר היה תחת שלטונם הם הסתפקו בגירושו ולא פגעו בו, ואין כל היגיון שיילחמו בו דווקא כעת כשהוא אדם עצמאי [מלבי"ם]. במילים פשוטות, יצחק מציב בפניהם סתירה: אם אתם אוהבים אותי, מדוע גירשתם אותי? ואם אתם שונאים אותי, מדוע באתם אליי עתה? [ביאור יש"ר].
בתחילת דבריו, יצחק שואל מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי. הוא מבין שאין להם צורך מעשי בו, שכן אביו אברהם כבר כרת עמם ברית שלום, ויצחק לא היה מפר את השבועה הזו. לכן, הוא מסיק שביקורם נועד לצרכיהם האישיים, כדי לפייס אותו ולהרגיע את חששותיהם מפניו [אור החיים]. בנוסף, הוא תוהה מדוע טרחו להרחיק נדוד מגרר ועד לבאר שבע שבה הוא יושב כעת [רבנו בחיי]. בעצם הפנייה הישירה והבוטה, יצחק מוכיח להם שאינו נבהל כלל מפני המשלחת המלכותית [העמק דבר].
בהמשך הוא מטיח בהם וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי. יצחק מבהיר שהשנאה כלפיו נבעה מקנאה בהצלחתו ובעושרו הרב [אור החיים, רבנו בחיי]. הוא מדייק בלשונו ורומז כי השנאה לא הייתה נחלתם של פשוטי העם בלבד, אלא גם של המלך ושריו [אור החיים].
ההוכחה הניצחת לאותה שנאה היא וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. יצחק מזכיר להם כיצד גירשו אותו ממקומם [ביאור שטיינזלץ], כאשר המלך, בעצת שריו, הורה לו מפורשות ללכת מעמם [רד"ק, רבנו בחיי]. עצם הגירוש היווה למעשה פריצת גדר והפרה של השלום שהיה קיים מימי אברהם [פני דוד].
מאחר ששנאה שמקורה בקנאה אינה חולפת לעולם כל עוד מושא הקנאה קיים, יצחק מבהיר להם שקשה לו להאמין לכנות כוונותיהם, ושואל איזו אהבה הם מצפים לקבל ממנו כעת, לאחר שהוכיחו את עוינותם כלפיו [אור החיים, העמק דבר].