הברית הנכרתת בין יצחק לאבימלך ופמלייתו מגיעה לסיומה המעשי מתוך מחויבות הדדית ופרידה מכובדת. המילים וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו מתארות את חידוש השבועה שערך אברהם עם אביו של אבימלך, מתוך מטרה לשמור על הברית ולקיים יחסי ידידות מכאן ולהבא [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. שבועה זו הייתה בעלת תוקף חזק וכללה בתוכה גם אלה [העמק דבר]. אף על פי שיצחק היה מודע להיבטים השליליים שהיו כרוכים בברית שכרת אביו בעבר, הוא הרגיש מחויב לשבועת אברהם שהבטיחה שלום לארבעה דורות. יצחק הבין כי התכחשות להסכם של אביו עלולה לגרום לחילול השם, ולכן הסכים לחדש את הברית [ברכת אשר על התורה].
השימוש בביטוי אִישׁ לְאָחִיו במקום המילה "שניהם" (כפי שהוזכר בברית של אברהם), מלמד כי השבועה לא נערכה רק בין יצחק לאבימלך לבדם, אלא הקיפה את כל השרים והמלווים שלקחו בה חלק [העמק דבר].
לאחר כריתת הברית, הפסוק מציין כי וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק. משמעות מילה זו אינה רק שילוח רגיל הביתה, אלא ביטוי של לוויה; יצחק ליווה אותם בדרכם חזרה והלך עמם את המרחק הראוי לליווי אורחים, תוך הפגנת אותות אהבה [רד"ק, ביאור יש"ר, העמק דבר].
סיומו של המפגש, במילים וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם, מצביע על תוצאה שעולה על הציפיות המקוריות של הפלשתים. בעוד שהם ביקשו רק שיצחק לא יעשה עמם רעה, הוא העניק להם יחס של אהבה ושלום מעבר למבוקש [העמק דבר]. סיום הרמוני זה בא ללמד כי דווקא השמעת תוכחה גלויה וכנה מביאה בסופו של דבר לידי שלום אמיתי [תורה תמימה על התורה].