לאחר ההתגלות האלוהית שבה נאסר על יצחק לרדת למצרים בגלל הרעב, הוא משנה את תוכניותיו ובוחר להישאר בארץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר באות להדגיש את ציותו המוחלט של יצחק לה'. הוא קיבל את הציווי, ביטל את מחשבתו המקורית לעזוב, ונותר בגרר עד שיחלפו ימי הרעב.
עם זאת, קיים פער מעניין בין הציווי האלוהי לבין אופן התיאור של ישיבתו בפועל. בעוד שה' הורה ליצחק "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת", כלומר לשהות בה באופן ארעי וזמני, המילה וַיֵּשֶׁב מבטאת לשון של קביעות והשתקעות ממושכת [קונטרס חיבה יתירה].
יצחק קבע את מושבו בגרר, שהייתה עיר המלוכה. אף על פי שלא זכה שם לעזרה מהמלך כפי שאולי קיווה בתחילה, הוא ישב שם לבטח מתוך הסתמכות מלאה על הבטחת ה' [העמק דבר]. השהות בגרר נועדה להמחיש את ההשגחה האלוהית המיוחדת שחפפה על יצחק. המקום טמן בחובו סכנה ממשית מצד התושבים המקומיים בעלי הבחירה החופשית, שכן יופייה של רבקה עורר את שאלותיהם ואילץ את יצחק להציגה כאחותו מחשש שיהרגו אותו. במציאות מורכבת זו, ה' שמר עליו ומנע את לקיחתה של רבקה לבית המלך אבימלך, בניגוד למה שאירע בעבר לשרה [מלבי"ם, רש"ר הירש, צאינה וראינה].