עזיבתו של יצחק מסמלת בחירה בדרך של שלום והימנעות מעימות גלוי, תוך נאמנות מוחלטת לציווי האלוהי. אף על פי שיצחק היה בעל כוח רב ומשרתים רבים, ויכול היה לעמוד בכוח הזרוע מול מלך פלשתים, הוא בחר לעזוב את מקומו מבלי להיאבק. בחירה זו נבעה מהוראת ה' לחיות בארץ במעמד של תושב ארעי וגר [מלבי"ם]. יצחק הקפיד שלא לעקור את דירתו מארץ פלשתים לחלוטין, שכן חפץ לקיים את ציווי ה' להישאר בגבולות הארץ. מצב מורכב זה, שבו ה' מבטיח ליצחק את כל הארצות אך בפועל אינו מאפשר לו לשבת בהן בשלווה כאחד האדם, היווה ניסיון אלוהי שנועד לבחון את אמונתו ושלא יהרהר אחר מידותיו של ה', בדומה לניסיונות שחווה אברהם אביו [אור החיים]. במסעו זה, פנה יצחק לכיוון דרום [ביאור שטיינזלץ].
המושג נַחַל מבטא מבחינה גיאוגרפית עמק, ולכן מקום נקרא כך גם אם אין בו מים זורמים כלל [רד"ק, ביאור יש"ר]. באשר למיקום המדויק של בְּנַחַל גְּרָר, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר באזור המרוחק מן העיר גרר עצמה. הרי אם המקום היה סמוך לעיר הבירה, הוא היה נחשב כחלק מתחומה, ואבימלך היה מגרש אותו גם משם, ולכן בהכרח מדובר במרחק משמעותי [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, דברי דוד]. הסיבה שהמקום נקרא על שם העיר גרר אף שהיה רחוק ממנה, היא משום שהעמק נמשך וזרם מאזור העיר אל עבר ארץ אחרת [רמב"ן, מזרחי], או לחלופין, משום שבעמק זה שכנה עיר קטנה אחרת שנקראה גם היא בשם זה [רד"ק].
הכתוב מפריד בין החניה לישיבה. המילה וַיִּחַן מתייחסת למיקום הבהמות, העסקים והרכוש הרב של יצחק, בעוד המילים וַיֵּשֶׁב שָׁם מציינות את קביעת אוהלו ודירתו האישית בסמוך אליהם. המעבר אל מחוץ לעיר והרחקת הרכוש העצום מעיניהם של שרי הפלשתים, הועילו כדי לשכך ולהסיר את קנאתם בו [העמק דבר].