לאחר שזכה להבטחה אלוהית לישיבה שלווה, יצחק מעתיק את מגוריו לבאר שבע וקובע בה את מושבו. סדר הפעולות המתואר משקף את סדרי העדיפויות שלו, תוך הדגשת החיבור העמוק למורשת אביו. החזרה המשולשת על המילה שָׁם בפסוק הקצר נועדה להדגיש כי יצחק הלך בדיוק בדרכו של אברהם [ברכת אשר].
תחילה, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. בדומה לאברהם, יצחק הקדים וקבע מקום להקרבת קורבנות ולתפילה, וקיים טקס פומבי שבו פרסם את שם ה' ברבים [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. רק לאחר שהשלים את חובותיו הרוחניות, התפנה לצרכיו הגשמיים, וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ, קביעת אוהלו למגורי קבע, ולבסוף, וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר, פעולה שנועדה לאפשר דירה מרווחת ונוחה [העמק דבר].
הפרשנים מקדישים תשומת לב מיוחדת לבחירה בפועל וַיִּכְרוּ. בעוד שיש מי שמפרש מילה זו כנרדפת לחפירה רגילה של גומה בקרקע [אבן עזרא], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבחינה בין המונח כריה למונח חפירה. כריה משמעותה עצם התחלת עבודת האדמה והכנת השטח, ואילו חפירה מתארת את השלב המאוחר והעמוק יותר של חיפוש ודרישה בבטן האדמה עד למציאת המים. הכתוב מדגיש כי עבדי יצחק רק החלו לכרות, כדי ללמד שיצחק המתין ולא התחיל אפילו בהכנות הראשוניות לבאר עד שסיים לבנות את המזבח.
בעבר נאלץ יצחק לחפש מים ולהיאבק עליהם, אך כעת, משהתבסס במקומו מתוך ביטחון בה', לא היה לו צורך בכך. במקום שבו הניחו עבדיו את המכה הראשונה בקרקע, שם נמצאו המים. עיתוי הכרייה היה מדויק, שכן בדיוק כשהחלו העבדים בעבודתם, הגיע אבימלך מגרר כדי לכרות ברית עם יצחק. בעודו שם, שבו העבדים ובישרו כי הגיעו לעומק הראוי ומצאו מים. יצחק לא מיהר להעניק שם לבאר, אלא המתין עד לסיום שבועת הברית עם אבימלך, ואז קרא למקום על שם אותה שבועה. רצף אירועים זה נועד להמחיש כיצד ה' אהב את יצחק, הצליח את דרכו, וגרם לסביבתו לראות בגדולתו ולירוא מפניו [רשב"ם, רד"ק].