לאחר המתיחות ובקשת השלום מצד הפלשתים, יצחק נענה בחיוב ויוזם סעודה משותפת. פעולה זו מהווה אישור מעשי ופומבי לפיוס ולחידוש הקשר בין הצדדים. המילה מִשְׁתֶּה מתארת סעודה, והיא נקראת כך על שם השתייה המלווה אותה [אם למקרא].
הפרשנים מסבירים כי עריכת הסעודה נועדה לקיים ולבסס את האהבה בין הצדדים [רד"ק], וכן מדובר בפעולה מקובלת הנהוגה בעקבות כריתת ברית [ביאור שטיינזלץ].
מעבר למשמעות הדיפלומטית, המעשה מלמד על מידותיו של יצחק. עריכת הסעודה מוכיחה כי הוא קיבל את דבריהם באמת וכי לא נותר בלבו כל כעס או טינא כלפיהם [ביאור יש"ר]. התנהגות זו משקפת את דרכם של הצדיקים, אשר מתפייסים בקלות ונענים ברצון למי שמבקש את שלומם [העמק דבר]. בנוסף, יצחק מפגין כאן חסד גדול ומתעלה על אורחיו. בעוד שאבימלך לא ערך ליצחק סעודה בעבר, למרות ברית השלום שהייתה לו עם אברהם, יצחק בוחר לנהוג אחרת, אינו נוטר טינה, ומארח אותם בנדיבות [אלשיך].