לאחר תקופה ארוכה שבה יצחק ורבקה יושבים בגרר ומסתירים את עובדת היותם נשואים, מתרחש אירוע שחושף את סודם. הפסוק מתאר כיצד הזמן שחלף והתצפית של מלך פלשתים מובילים לגילוי האמת, תוך שימוש במילה המהדהדת את שמו של יצחק.
הביטוי ויהי כי ארכו לו שם הימים מוסבר על ידי הפרשנים משתי נקודות מבט מרכזיות. מנקודת מבטו של יצחק, חלוף הזמן ללא פגע גרם לו לתחושת ביטחון. מכיוון שאיש לא ניסה לקחת את רבקה, זהירותו נשחקה, הוא הפסיק לחשוש ולשמור על מרחק ממנה, והרשה לעצמו לנהוג בטבעיות [רשב"ם, רש"י, מזרחי]. מנגד, מנקודת מבטו של אבימלך, דווקא הזמן הרב שעבר הוא שעורר את חשדו. המלך תהה בלבו: אם רבקה היא אכן אחותו של יצחק, מדוע הוא אינו משיא אותה לאיש במשך זמן כה רב? תהייה זו הובילה אותו לעקוב אחריהם [כלי יקר, יריעות שלמה]. בנוסף, יש שרואים באריכות הימים עדות להשגחת ה' על יצחק, שכן למרות ששהה שם זמן רב תחת חזקה בדויה שהיא אחותו, דבר שהיה עלול להוביל להריגתו על פי חוקי המקום, הוא לא נפגע [מלבי"ם].
בעקבות חשדותיו, מתאר הפסוק כי וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. ייתכן שאבימלך צפה בהם בכוונה מארמונו הגבוה [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. אולם, פרשנים רבים מתקשים במחשבה שיצחק הצדיק נהג בחוסר צניעות מול חלון פתוח. לכן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשקפה לא הייתה ראייה ישירה של המעשה דרך חלון פתוח, אלא הסקה הגיונית. יצחק סגר ונעל את חלון ביתו באמצע היום כדי להחשיך את החדר, ואבימלך, שהבחין בחלון הסגור ביום, הבין מיד את משמעות הדבר [ריב"א, לבוש האורה, הדר זקנים]. גישה ייחודית ושונה מציעה שהחלון אינו פיזי כלל, אלא שאבימלך השתמש בכישוף או באצטגנינות כדי לראות מרחוק את מה שיצחק ניסה להסתיר [צרור המור, משכיל לדוד].
הגילוי עצמו מנוסח במילים מצחק את רבקה אשתו. הפועל מצחק מהווה משחק מילים עם שמו של יצחק, ומתאר מעשי חיבה, שעשוע וקרבה אינטימית המיוחדים לבעל ואישה, שכן אדם צנוע לא היה נוהג כך עם אחותו [שד"ל, העמק דבר]. קיימת מחלוקת לגבי אופי המעשה. בעוד שחלק מהפרשנים סבורים שמדובר בחיבוק, נישוק ומעשי קרבה בלבד [חזקוני, שד"ל], דעה בולטת קובעת כי מדובר בקיום יחסי אישות ממש [רש"י, רשב"ם, גור אריה].
קביעה זו מעוררת שתי שאלות שנידונו בהרחבה במקורות: כיצד שימש יצחק את מיטתו ביום, וכיצד עשה זאת בשנת רעב, דבר האסור על פי המסורת? על כך משיבים הפרשנים כי יצחק שמר על צניעות בכך שהחשיך את החדר או התכסה בטליתו, וכן שהזמן הרב שבו נאלץ לפרוש מאשתו התיר לו את הדבר [טור הארוך, גור אריה, פענח רזא]. באשר לשנת הרעב, מוסבר כי באזור גרר שבו שהה יצחק לא היה רעב כלל, או שליצחק עצמו היה שפע רב והוא לא היה נתון בצער, ולכן ההגבלה לא חלה עליו [מזרחי, ריב"א, פרדס יוסף].