נישואיו של עשו לנשים חתיות מהווים נקודת שבר המכניסה רוח זרה ועכורה לתוך ביתם של אבות האומה. אירוע זה אינו רק פרט ביוגרפי, אלא מהווה הקדמה הכרחית להבנת השתלשלות האירועים העתידיים במשפחה, ובראשם פרשת הברכות וההחלטה לשלוח את יעקב לשאת אישה הרחק מכנען [רשב"ם, שד"ל, ביאור יש"ר]. בנוסף, הדבר משמש כאזהרה לדורות מפני התבוללות ונישואין לבנות הארץ [אבן עזרא].
הביטוי מֹרַת רוּחַ זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים המשלימים זה את זה. הגישה הראשונה קושרת את המילה לשורש מ.ר.ה, המבטא המראה, סרבנות ומרדנות. הנשים נהגו בעקשנות, עשו את ההפך הגמור מרצון ההורים והכעיסו אותם במכוון, אפילו בענייני ניהול הבית השוטפים [רד"ק, רבנו בחיי, רש"י]. הגישה השנייה גוזרת את המילה לשון מרירות (שורש מ.ר.ר), דהיינו גרימת עצבון, צער ומרירות נפש [אבן עזרא, שד"ל, בכור שור]. הפעולות המרדניות של הנשים היו כעין תער וסכין החותכים ומקצרים את רוחם וחייהם של ההורים [ספורנו].
מבחינה לשונית, הכתוב משתמש בלשון יחיד (מֹרַת) אף שמדובר בשתי נשים (וַתִּהְיֶיןָ). רוב הפרשנים מסבירים כי התיבה היא שם דבר (כמו "מרירות"), או שהכוונה היא שכל אחת ואחת מהן בפני עצמה הייתה מקור להכעסה [אבן עזרא, רד"ק, שפתי חכמים, מחוקקי יהודה]. דעה נוספת מציעה כי מטבע הדברים, נשים פועלות לעיתים מתוך חיקוי והשפעה חברתית, ולכן מעשיהן המשותפים נחשבים מבחינה רעיונית ודקדוקית כפעולה אחת מרוכזת [הכתב והקבלה].
עיקר צערם של ההורים נבע מכך שנשות עשו היו עובדות עבודה זרה ומקטירות קטורת לאלילים בתוך הבית [רש"י, גור אריה, ברטנורא]. התנהגות זו, יחד עם מעשיהן הרעים, גרמה לסילוק רוח הקודש מיצחק ומרבקה, שכן השכינה אינה שורה מתוך עצבות או בחברת אנשים רעים [רבנו בחיי].
הכתוב מציין במפורש את הפגיעה לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה בנפרד, ויש בכך כדי ללמד על אופי הסבל השונה של כל אחד מהם. הנשים ניצלו את אהבתו של יצחק לעשו כדי לחטוא מתוך ביטחון שלא יקצוף עליהן, בעוד שאת רבקה, שלא אהבה את עשו, הן ציערו מתוך זלזול והקלת ראש [העמק דבר]. העובדה שיצחק מוזכר ראשון אינה מקרית; הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיצחק, כמי שגדל בבית קדוש, סבל והקפיד יותר על זוהמת העבודה הזרה, בעוד שרבקה, שגדלה בבית של עובדי אלילים, הייתה רגילה לכך במידת מה ולכן הצטערה פחות [מזרחי, חזקוני, רבנו בחיי]. מנגד, יש הסבורים כי דווקא היכרותה הקרובה של רבקה עם העבודה הזרה בבית אביה, גרמה לה להבין את חומרתה ולהזדעזע ממנה אף יותר [ברכת אשר].
אזכור סבלו של יצחק מדגיש כי בניגוד למה שניתן לחשוב, הוא לא היה עיוור למעשיו הרעים של עשו ולרשעת נשיו. עשו עצמו מתגלה כאן בפחזותו, שכן לא מחה בנשיו ולא הרחיקן מבית אביו [ספורנו, רד"ק, אלשיך]. התנהלות זו של הנשים אף מסבירה מבחינה מעשית מדוע הן לא נכחו בבית כדי להזהיר את עשו כאשר יעקב נכנס ליטול את הברכות, שכן מעשיהן הרחיקו אותן מקרבת ההורים [הטור הארוך, חזקוני, פענח רזא]. למרות מודעותו של יצחק למצב, הוא בחר בכל זאת לנסות לברך את עשו, מתוך תפיסה מורכבת של חלוקת שליטת האומות בעולם הזה, בחירה שבסופו של דבר הובילה לתקלה ולשנאה עמוקה במשפחה [ספורנו, אלשיך].