לקראת סוף ימיו, מבקש יצחק להעביר את ברכתו הלאה, ורגע זה מהווה נקודת מפנה דרמטית בתולדות המשפחה והאומה.
המילה זָקֵן מתפרשת על ידי חלק מן הפרשנים כביטוי לחולשה פיזית, כאשר יצחק סבר שיום מותו קרב בשל אובדן הראייה, אף שנותרו לו עוד עשרות שנות חיים [רד"ק, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כעדות לגדולתו הרוחנית של יצחק, שישב בישיבה כזקן שקנה חכמה [תורה תמימה]. עם זאת, בניגוד לאברהם שעליו נאמר "בא בימים" לציון אור שכלו שהלך וגבר, אצל יצחק הושמט ביטוי זה, לרמוז שעין שכלו כהתה מלהבחין ברמאותו של עשו [כלי יקר].
הביטוי וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת מתאר את עיוורונו של יצחק, וסביב הגורמים לו התפתחו מספר גישות פרשניות. הגישה הפשטנית רואה בכך תהליך טבעי של זקנה [רשב"ם, רד"ק, ספורנו, רבינו בחיי]. אולם, רוב הפרשנים מצביעים על סיבות רוחניות ונסתרות לעיוורון זה:
ראשית, עשן הקטורת שהעלו נשי עשו לעבודה זרה. יצחק נפגע מן העשן יותר מרבקה משום שגופו נוצר מן האדמה (המשולה לכלי חרס שביר) בעוד רבקה נוצרה מן הצלע, או משום שקדושתו של יצחק, שעלה כקרבן בעקידה, לא יכלה לסבול את טומאת העבודה הזרה [רש"י, רא"ש, חזקוני, גור אריה, תורת החסידות].
שנית, דמעותיהם של מלאכי השרת, שבכו בעת עקידת יצחק, נשרו לתוך עיניו והותירו בהן רושם שגרם לעיוורונו לעת זקנה [רש"י, רבינו בחיי, פענח רזא].
שלישית, העיוורון נגרם כעונש על כך שיצחק קיבל מעין "שוחד" מעשו בדמות ציד, או משום שהסתכל בפניו של אדם רשע [רבינו בחיי, תורה תמימה, דעת זקנים].
מעבר לסיבות אלו, מסכימים פרשנים רבים כי העיוורון היה סיבה מאת ה', השגחה עליונה שנועדה למנוע מיצחק להכיר את בניו, כדי שיעקב יקבל את הברכות [רש"י, אור החיים, כלי יקר, העמק דבר].
הכתוב מציין כי יצחק קרא אֶת עֵשָׂו. השימוש במילה "את" ולא "אל" נובע מכך שיצחק העיוור לא יכול היה לראות למי הוא קורא, אלא רק נשא את קולו [אור החיים].
יצחק פונה אל בְּנוֹ הַגָּדֹל. התורה נמנעת מלקרוא לו "בכור", משום שעשו ביזה והפקיר את בכורתו [הכתב והקבלה]. אך מדוע בחר יצחק לברך דווקא את עשו הרשע? יש המסבירים כי יצחק קיווה שבאמצעות הברכות עשו יחזור למוטב וייטיב את דרכיו [אור החיים]. גישה מרכזית ורחבה יותר מציעה שיצחק הכיר היטב בהבדלים בין בניו, ותכנן ליצור ביניהם שותפות: הוא ייעד ליעקב את "ברכת אברהם" הרוחנית (הארץ והברית עם ה'), ולכן התכוון לברך את עשו בברכות גשמיות של עושר, תבואה ושלטון. יצחק קיווה שעשו יספק את ההגנה והצרכים החומריים, בעוד יעקב וזרעו יוקדשו לעבודת ה', בדומה לקשר שבין שבט לוי לשאר העם [מלבי"ם, שד"ל, טור הארוך].
הפסוק נחתם בדו־שיח קצר. יצחק קורא "בני", וממתין לתשובת בנו. עשו עונה הִנֵּנִי, ובכך מביע יחס של כבוד, מוכנות וציות לדברי אביו, המכינים אותו לקראת עניין נשגב וחשוב [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].