ברגע של משבר משפחתי עמוק, אם אוהבת מנסה למנוע אסון כפול ולקטוע את מעגל האיבה. רבקה מבינה כי כדי להציל את חיי בנה יעקב, עליה להרחיקו מהבית, אך היא גם מתכננת את חזרתו ודואגת לשלמות המשפחה כולה.
רבקה מורה ליעקב להמתין בחרן עַד־שׁוּב אַף־אָחִיךָ מִמְּךָ. הפרשנים מבחינים בין שלבים שונים בכעסו של עשו. תחילה עשויה לחלוף ה"חימה", שהיא הזעם המיידי והבוער, אך עדיין עשוי להישאר ה"אף", שהוא כעס קל יותר אך מתמשך ונוטר טינה. רבקה מבקשת מיעקב להמתין עד שגם הטינה העמוקה הזו תשכך לחלוטין ועניין הברכות יפסיק להטריד אותו [העמק דבר, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. רבקה, המכירה היטב את אופיו של עשו, מאמינה שעם הזמן הוא אכן מסוגל לשכוח לגמרי את העוול שנעשה לו [רש"ר הירש]. מעניין לציין כי בדבריה וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ לּוֹ, רבקה כאילו מתנערת מאחריותה ליוזמת גנבת הברכות, וזוקפת את המעשה כולו לחובתו של יעקב [ברכת אשר על התורה]. הבטחתה של רבקה לשלוח לקרוא לו משם היא זו ששכנעה את יעקב להישאר בחרן שנים ארוכות, ואילולא כן לא היה מסכים להתרחק לתקופה כה ממושכת [העמק דבר].
החשש הגדול של רבקה מתבטא במילים לָמָה אֶשְׁכַּל. משמעות המילה "למה" כאן אינה שאלת סיבה, אלא אזהרה במשמעות של "כדי שלא" או "שמא" [שד"ל]. הפועל "אשכל" מתייחס להורה הקובר את בניו ונותר שכול [רש"י, ביאור יש"ר]. יש המוצאים קשר יפה בין מילה זו למילה "אשכול", ומשווים אם שילדיה מתו לגפן פורייה שפירותיה נתלשו ממנה, והיא נותרה עירומה כענף יבש [רש"ר הירש].
את מי בדיוק חששה רבקה לאבד כאשר אמרה גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה ליעקב ועשו. החשש המעשי הוא שאם יעקב לא יברח, השניים יילחמו. אם עשו יהרוג את יעקב, יקומו גואלי הדם – בני משפחתו של יעקב או השופטים – ויהרגו את עשו, וכך תאבד האם את שניהם [רשב"ם, שד"ל, רס"ג, רש"י, בכור שור]. מעבר לסכנה הפיזית, יש כאן גם אובדן נפשי: אם אחד מהם יהרוג את השני, ההרוג כבר איננו, ואילו האח הרוצח יהפוך לשנוא וזר בעיני אמו, כך שמבחינתה היא תשכל את שניהם בו ביום, שכן ליבה עדיין אוהב וקשור בשניהם [רש"ר הירש, אם למקרא].
גישה פרשנית אחרת גורסת שה"שניים" הם יצחק ויעקב. מכיוון שעשו הצהיר שיהרוג את יעקב מיד לאחר מות אביו, רבקה חששה שביום שבו תתאלמן מבעלה יצחק, היא תאבד גם את בנה יעקב [הטור הארוך, פענח רזא, חזקוני]. התוספת של המילה גַּם באה להדגיש את חשיבותם ומעלתם של שני האישים הללו [הכתב והקבלה].
לבסוף, פרשנים רבים מצביעים על כך שדבריה של רבקה לא היו רק הבעת חרדה טבעית, אלא התנבאות של ממש. העובדה שאמרה "למה אשכל" בנימה ודאית, ולא אמרה "פן אשכל", מעידה שנזרקה בה רוח הקודש [גור אריה, רש"י]. נבואתה זו התקיימה בדרך פלאית שנים רבות לאחר מכן: ביום שבו הובא יעקב לקבורה במערת המכפלה, בא עשו ועיכב את הקבורה בטענה שהמקום שייך לו. באותו רגע קם חושים בן דן, הכה את עשו בראשו והרגו. אף על פי שיעקב ועשו לא מתו באותו יום, קבורתם נערכה ביום אחד, ובכך התקיימו דבריה של רבקה [מזרחי, תורה תמימה, משכיל לדוד, חזקוני]. התגשמות זו ממחישה את הכלל ש"ברית כרותה לשפתיים", לפיו מילים היוצאות מפי אדם חכם, במיוחד בשעת חשש כבד, פועלות את פעולתן במציאות ומתקיימות [תורה תמימה].