הגעתו של עשו אל יצחק חושפת פערים עמוקים באופיים ובסגנון דיבורם של שני האחים, ומציפה את הדרמה שברגעי חלוקת הברכות. כאשר נאמר וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים, הכוונה היא שעשו הכין את המאכלים בתוך ביתו של יצחק, כפי שהתבקש [העמק דבר]. עם זאת, על פי מסורת המדרש, ה' עיכב את עשו ומנע ממנו למצוא ציד טהור, וכתוצאה מכך הוא צד כלב, ממנו הכין את התבשילים שהביא לאביו [רקנאטי, שפתי כהן].
בפנייתו אל יצחק אומר עשו יָקֻם אָבִי. הפרשנים מציעים כמה סיבות לבקשת הקימה. גישה אחת מסבירה שיצחק פשוט נמנם לאחר שסיים לאכול את סעודתו של יעקב [חזקוני, צאינה וראינה]. גישה שונה מציעה שעשו לא פנה לאביו בתואר הישיר "אבי", משום שהבחין כי פניו של יצחק מאירות מרוח הקודש, והבין שאביו כבר שרוי במצב נבואי ורק זקוק לאכילה כדי לברכו [העמק דבר].
חלק ניכר מהמפרשים מתמקדים בניתוח סגנון דיבורו של עשו, המאופיין בחוסר עידון ובמעברים תחביריים חדים, כפי שניתן לראות בשינוי התמוה מדיבור בגוף שלישי לגוף שני במשפט יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל... בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ [ברכת אשר]. ניכר כי עשו השמיט את מילת הבקשה "נא" שיעקב השתמש בה, עובדה המשקפת את טבעו העז והנוקשה. בעוד שיעקב ביקש מאביו לשבת ולאכול בנחת, לעשו לא היה אכפת אם אביו יאכל בעמידה או בישיבה, ובלבד שיאכל ויברך אותו [הכתב והקבלה, כלי יקר]. למרות שעשו הצטיין בכיבוד אב יוצא דופן שניכר במעשיו, סגנון דיבורו הגס מלמד אותנו שאין די בעשיית מעשים טובים, אלא יש חשיבות עליונה גם לאופן המעודן והמכובד שבו הדברים נאמרים [חומש קה"ת].
ביטוי נוסף לגאוותו של עשו מופיע במילים מִצֵּיד בְּנוֹ. בניגוד ליעקב שאמר בענווה "מצידי", עשו דיבר על עצמו בגוף שלישי מתוך יוהרה, כשהוא מדמה בנפשו שהוא הזרע העיקרי והבן היחיד הראוי לרשת את ברכת אברהם [הכתב והקבלה, כלי יקר]. מנגד, יש המפרשים מילים אלו באירוניה, וטוענים כי עשו רמז מבלי דעת שעדיף ליצחק לאכול מצידו של "בנו" האמיתי, הלא הוא יעקב, ולא מהציד הטמא שהוא עצמו הביא [שפתי כהן].