יצחק, לעת זקנתו, נערך להעניק את הברכה הגורלית לבנו. לשם כך הוא יוצר מערך מדויק המשלב פעולה פיזית עם הכנה רוחנית, תוך שימוש במזון לא כצורך גופני גרידא, אלא כמפתח להשראת שכינה, ליצירת זכות, ולתיקון משפטי.
הבקשה וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים אינה נובעת ממחסור, שכן יצחק היה עשיר מופלג, אלא מנטייתם של זקנים להתאוות למאכלים חדשים ומיוחדים כבשר ציד [רד"ק]. המונח מטעמים מכוון לתבשיל מתובל שנועד לטעימה מועטת המענגת את החיך [ביאור יש"ר], כפי שעשו כבר הורגל להכין לאביו בעבר לשביעות רצונו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי מטרת האכילה הייתה להביא את יצחק לידי שמחה, שכן רוח הקודש שורה רק מתוך שמחה, בדומה לכהן המברך שחייב להיות שרוי בשמחה [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, תורה תמימה]. הסיבה שיצחק בחר לעורר את השמחה דווקא באמצעות מאכל ולא על ידי ניגון בכינור כמקובל אצל נביאים אחרים, היא משום שהברכה שייעד לעשו עסקה בשפע גשמי של טל ותבואה, ולכן נדרשה שמחה שמקורה בדבר גשמי דומה, בבחינת מידה כנגד מידה [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. מעבר לכך, המאכל שימש מעין "שוחד" לגוף החומרי, כדי שיתרצה לאפשר לנפש להתנתק ולהתקשר לעולמות העליונים לצורך הנבואה [מלבי"ם]. יצחק אף כיוון שעשו יצוד את הציד ממקום קדוש, הר המוריה, כדי שטעימת המאכל תחבר את נפשו למקור השפע והברכה [הכתב והקבלה]. יש המציינים כי אותו לילה היה ליל פסח, עת נפתחים אוצרות הטללים והשירה [חזקוני]. דרשה נוספת רואה במילה מטעמים רמז לדברי תורה, המשולים למים חסרי טעם, כבקשה מעשו לומר דברי תורה על השולחן [שפתי כהן].
רובד נוסף בבקשת המטעמים הוא יצירת זכות עבור עשו. יצחק רצה שעשו יתעסק במצוות כיבוד אב, ובזכות השתדלותו תהיה הברכה ראויה לחול עליו [ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר]. הדבר גם יצר קשר של משפיע ומקבל בין הבן לאב, שהכשיר את יצחק להוריד עליו את הברכה [מלבי"ם]. בנוסף, יש כאן סגירת מעגל משפטית וסמלית: עשו איבד את הבכורה בעבור אכילת נזיד העדשים, וכעת, באמצעות סעודה, יצחק מבקש להחזיר לו את השררה [הטור הארוך, פענח רזא, חזקוני, צאינה וראינה]. עריכת סעודה היא גם מנהג מקובל בעת קבלת שלטון [פענח רזא, בכור שור]. יצחק ידע שדיני ירושה כבר אינם חלים כאן, אך מתנה הניתנת לפני המוות גוברת על דיני הבכורה [בכור שור]. כמו כן, יצחק העדיף שלא ליהנות משל בנו בחינם בטרם יברכו [חתם סופר].
יצחק מדגיש שוב ושוב את המילה לִּ֖י – עשה לי, הביאה לי. הדגשה זו נועדה להבטיח שעשו יעשה את המלאכה אך ורק לשם אביו ולא ייהנה ממנה בעצמו. יצחק חשש מטבעו של עשו הנוטה לגזל, וקיווה שאם עשו לא יפיק שום רווח אישי מהסעודה, הוא לא יתפתה להביא ציד גזול והמאכל יהיה כשר [אדרת אליהו]. הפועל וְהָבִ֥יאָה מסמל את הכנסת המאכל מן החוץ פנימה, אל תוך חדרו הפרטי של יצחק, שם תשרה הברכה [העמק דבר, נתינה לגר]. יצוין כי המילה וְאֹכֵ֑לָה נכתבת במסורה חסרה, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
ההבטחה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י מבטאת ברכה שתנבע מכל נפשו של יצחק, הנהנית מן המאכל [שד"ל]. קיימת מחלוקת מהותית בין הפרשנים לגבי טיב הברכה שיצחק התכוון לתת. גישה אחת גורסת שיצחק התכוון להעניק לעשו את "ברכת אברהם" – הברית עם ה' וירושת הארץ, שכן ראה בו את הבכור [רמב"ן, ביאור יש"ר]. יצחק זיהה את הפוטנציאל של עשו כלוחם עז שיוכל להילחם ברע בעולם למען ה', בעוד רבקה הבינה שדווקא כוח לימוד התורה של יעקב הוא שיעניק לו את התחכום הנדרש לנצח את הרע [חומש קה"ת]. לפי גישה זו, רבקה מעולם לא סיפרה ליצחק את הנבואה "ורב יעבוד צעיר", מתוך צניעות או כדי שיצחק יברך את יעקב לבסוף מרצונו המלא [רמב"ן]. מנגד, יש הסבורים שיצחק כלל לא התכוון לתת לעשו את ברכת אברהם, שכן ידע שזו מיועדת ליעקב. יצחק ביקש לברך את עשו דווקא משום שידע שעשו אינו אדם הגון וזקוק לברכה מיוחדת כדי להצליח, בעוד יעקב אינו זקוק לה כי ברית אברהם כבר מובטחת לו [רד"ק].
השימוש במילה "נפשי" ולא בביטוי "לפני ה'" (כפי שרבקה ציטטה מאוחר יותר) נובע מכך שיצחק בירך מדעתו, כתפילה שה' יסכים עמו, ולא כציווי נבואי מוחלט [ביאור יש"ר]. עם זאת, הנפש מחוברת תמיד לרוחניות ועומדת לפני ה', ולכן הברכה נושאת אופי רוחני עמוק שמטרתו פרסום אלוהותו בעולם [אם למקרא].