יצא לכם פעם לחשוב למה כשאנחנו רוצים לשמח מישהו, אנחנו מכינים לו אוכל מיוחד וטעים? יצחק אבינו כבר זקן מאוד, והוא מתכונן לרגע החשוב שבו יעניק את הברכה הגדולה לבנו עשיו. אבל לפני הברכה, הוא מבקש ממנו: וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים. יצחק לא ביקש את זה כי היה חסר לו אוכל בבית, הרי הוא היה אדם עשיר מאוד. הוא פשוט רצה תבשיל מיוחד שגורם לשמחה.
למה השמחה כל כך חשובה כאן? כי כדי שה' ייתן ליצחק את הנבואה והכוח לברך, יצחק חייב להיות שמח. בדרך כלל נביאים היו מנגנים בכינור כדי לשמוח, אבל בגלל שהברכה שיצחק תכנן לתת לעשיו קשורה לשפע של אוכל, גשם ותבואה, יצחק רצה שהשמחה שלו תגיע גם היא מאוכל. מעבר לזה, יצחק רצה לתת לעשיו הזדמנות לקיים את מצוות כיבוד אב. הוא ידע שאם עשיו יתאמץ ויכין לו אוכל באהבה, תהיה לו זכות גדולה והוא יהיה ראוי לקבל את הברכה.
יצחק מדגיש ואומר לעשיו להכין את האוכל לִּי, כלומר רק בשבילי. הוא רצה שעשיו יתאמץ אך ורק למען אבא שלו ולא כדי ליהנות מהאוכל בעצמו, וכך גם היה בטוח שעשיו יביא אוכל כשר שהושג ביושר ולא חלילה מתוך גזל. בסוף יצחק אומר בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, כי כשהוא יאכל וישמח, הברכה תצא ממש מעומק הנפש שלו. יצחק רצה לתת לעשיו את הברכה המיוחדת של אברהם אבינו, כי הוא האמין שעשיו, שהוא אדם חזק ולוחם, יוכל להשתמש בכוח שלו כדי להילחם ברע בעולם ולעשות את רצון ה'.