פסוק זה חושף את הקונפליקט הפנימי העמוק של יעקב, החושש מההשלכות ההרסניות של תוכנית המרמה, ומהמחיר המוסרי והמעשי שישלם אם יתגלה.
כאשר יעקב אומר אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, הוא מתכוון לחשש שאביו ימשש אותו [רש"י, רשב"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיצחק לא ימשש אותו מתוך חשד או כדי לבחון מי עומד מולו, אלא מתוך תמימות ואהבת אב, מתוך רצון לקרב אותו אליו ולנשקו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. עולה השאלה מדוע יעקב חשש דווקא ממגע הידיים ולא מכך שאביו יזהה את קולו השונה. יש המבארים כי קולותיהם של האחים היו דומים מאוד, או שיעקב ידע לשנות את קולו, ויצחק הבחין רק בסגנון הדיבור העדין של יעקב המזכיר את שם ה' [רמב"ן, הטור הארוך]. מעניין לציין כי השימוש במילה אוּלַי במקום במילה "פן", עשוי להעיד על כך שיעקב, איש התם, דווקא קיווה בסתר ליבו שאביו יגלה אותו, כדי שלא יצטרך לבצע את המרמה נגד רצונו [הכתב והקבלה]. בנוסף, הוא קיווה שלא יגיע למצב שבו ייאלץ להצדיק את עצמו ולגלות שאמו היא שיזמה את הדבר, כדי לא להיכשל בחטא של רכילות [תורה תמימה].
אם יתגלה, יעקב חושש: וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ. שורש המילה הוא ת.ע.ה, והכוונה היא לאדם רמאי המטעה את חברו [אבן עזרא, רד"ק]. הפרשנים מסבירים שמעשה כזה נתפס כלעג, צחוק וזלזול באדם נכבד, תוך ניצול עיוורונו [רד"ק, נתינה לגר, קונטרס חיבה יתירה, מחוקקי יהודה]. עם זאת, פרשנים אחדים מדייקים באות כ' של המילה כִּמְתַעְתֵּעַ ומסבירים שיעקב חושש שייראה כמו רמאי, אף על פי שבאמת איננו כזה. יעקב בסך הכל ציית לאמו, ובפנימיות הדברים הוא למעשה מוציא לפועל את רצונו האמיתי של יצחק, שכן אהבת יצחק לעשיו נבעה מלכתחילה מטעות וממרמה של עשיו שניצוד בפיו. אולם, יעקב ידע שאם ייתפס, לא יהיה לו זמן להסביר את כל זאת, והוא יצטייר באופן מיידי כנוכל [רש"ר הירש, הכתב והקבלה]. עבור אדם ישר כתמים כיעקב, היגררות לדרך של עורמה גרועה אף יותר מסתם רמאי, שכן זו סטייה מוחלטת ממהותו ומדרכו [העמק דבר], ושינוי הדיבור נחשב לחטא כה חמור עד שהמשילוהו לעבודה זרה [תורה תמימה].
התוצאה של חשיפת התרמית תהיה איומה: וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. הפעולה שנועדה מלכתחילה להביא ברכה, תהפוך בעצמה לסיבה ישירה לקללה [שד"ל]. עולה התמיהה, מדוע שאב אוהב יקלל את בנו אף אם כעס עליו? יש המסבירים שיעקב חשש שתחול עליו באופן אוטומטי הקללה המפורשת בתורה "ארור משגה עיוור בדרך" [חנוכת התורה]. משמעות הקללה בפועל היא הפסד של כל רכוש, עושר והצלחה בעולם הזה [העמק דבר, בכור שור]. יתרה מכך, יעקב חושש מהפסד כפול: לא רק שיצחק ימנע ממנו לחלוטין אפילו ברכה עתידית או משנית [ספורנו, ביאור יש"ר], אלא שיצחק יסיק שיעקב רודף בלהיטות אחר ענייני העולם הזה ולכן הוא מואס בדרך הישרה. בכך יפסיד יעקב לא רק את ברכת העולם הזה, אלא גם את הברכה הרוחנית של העולם הבא [מלבי"ם].