זעקה של שבר והכרה מרה פורצת מעשו ברגע שבו הוא מבין כי הברכה שיועדה לו ניתנה לאחיו. באמירה כאובה אחת, הוא קושר בין שמו של יעקב, היסטוריית היחסים ביניהם, ותחושת הגזלה הכפולה של הבכורה והברכה.
תגובתו של עשו נפתחת במילים הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. הפרשנים נחלקו במשמעות המילה הֲכִי. גישה אחת גורסת כי זוהי לשון של אישור ואמת, כלומר: באמת ובצדק קראו לו יעקב [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל]. גישה שנייה מפרשת מילה זו כלשון תמיהה ופליאה: האם רק בגלל ששמו יעקב נגזר עליו לעקוף אותי, או שמא כבר בלידתו קראו לו כך על שם העתיד, מתוך ידיעה שסופו לרמות אותי? [רשב"ם, רש"י, מזרחי, ספורנו]. עשו, שעד כה ידע כי אחיו נקרא כך משום שאחז בעקבו בלידה, דורש כעת את השם מחדש. הוא משתמש בשורש ע.ק.ב במשמעות של עקמומיות הלב, מרמה ומארב [רד"ק, שד"ל, רש"י, שטיינזלץ]. מנגד, יש המציעים כי השורש מורה על עיכוב ומניעה, שכן טבעו של יעקב הוא תמיד לעכב את עשו מלזכות בשלו [הכתב והקבלה].
עשו ממשיך וטוען וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, בהתייחסו ללקיחת הבכורה והברכה. טענה זו חושפת סתירה פנימית במעשיו של יעקב: לקיחת הבכורה משמעותה בחירה בעבודת הרוח והתנתקות מהעולם הזה, ואילו לקיחת הברכה משמעותה דרישה לשליטה, עושר וטובות העולם הזה [מלבי"ם]. עשו מדגיש את המילה עַתָּה באומרו וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי. הוא אמנם ידע שבסופו של דבר הברכות והשליטה יעברו ליעקב הצדיק, אך הוא סבר שבתחילה הוא עצמו ייהנה מטובות העולם הזה עד שיחטא ויאבד אותן. תלונתו היא על כך שיעקב מיהר ולקח את הברכות כבר עכשיו, בטרם זכה עשו ליהנות מהן [אדרת אליהו].
בהתייחסו לעבר, עשו מכריז אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח. הפרשנים שמים לב שעשו מעוות את המציאות ומציג את הדברים כגזלה, כדי להסתיר את חרפתו על כך שמכר את הבכורה מרצונו החופשי בעבור נזיד עדשים [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה]. למעשה, רק כעת מבין עשו את גודל טעותו. הוא חשב שהבכורה מקנה רק פי שניים בירושה גשמית, אך כעת מתברר לו שהברכות הרוחניות תלויות בה, והוא רואה במכירה מעין מקח טעות [כלי יקר, חתם סופר]. אולם, מבלי משים, פיו של עשו הכשיל אותו. בהודאתו שהבכורה שייכת ליעקב, הוא בעצם מצדיק את זכותו של יעקב לקבל את ברכת הבכור [חזקוני, ביאור יש"ר]. חשיפה זו אף הרגיעה את יצחק, שחרד תחילה שמא חטא כשבירך את הצעיר לפני הגדול, וכשהבין שיעקב הוא הבכור החוקי, אישר את הברכה סופית [רש"י].
בייאושו, עשו פונה לאביו ושואל הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. המילה אָצַלְתָּ משמעותה הפרשה, עזיבה או השארה של דבר מה בצד [אבן עזרא, רש"י, מחוקקי יהודה]. עשו מסרב להאמין שיצחק נתן ליעקב הכל ולא הותיר מאומה. הוא טוען שמכיוון שבני אדם שונים זה מזה, אי אפשר לברך את כולם באותה ברכה, ובוודאי נותרה ברכה ייחודית המתאימה לו [צרור המור, ספורנו]. הוא אף מציע שאם יעקב בורך בעושר, יצחק יברך אותו בגבורה, וכך יעקב יהיה זקוק להגנתו ועשו יוכל לזכות בחלק מן הזכויות [מלבי"ם]. אך תחנונים אלו מתנגשים עם המציאות המרה של הברכה שכבר ניתנה: ברגע שיצחק בירך את יעקב בשליטה מוחלטת ושם את עשו לעבד לו, לא נותרה שום ברכה עצמאית שניתן להעניק לעשו מבלי לסתור את הברכה הראשונה [העמק דבר].