תארתם לעצמכם פעם איך זה להרגיש אכזבה כל כך גדולה, עד שפשוט בא לכם לצעוק? זה בדיוק מה שקורה לעשו כשהוא מגלה שהברכה המיוחדת שחיכה לה, ניתנה לאחיו יעקב. מתוך כאב עמוק, עשו זועק ומתלונן בפני אביו יצחק.
עשו אומר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. הוא בעצם אומר: "באמת ובצדק קראו לו יעקב!". עד אותו רגע, עשו חשב שיעקב נקרא כך רק בגלל שהחזיק בעקב שלו כשהם נולדו. אבל כעת הוא טוען שהשם קשור למרמה, כי יעקב רימה אותו. הוא ממשיך בכעס ואומר וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, כלומר, הוא פגע בי ולקח את מה ששלי כבר פעמיים.
עשו מסביר: פעם אחת אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח. כאן עשו לא מספר את כל האמת. הוא מציג את הדברים כאילו יעקב גזל ממנו את הבכורה, כדי להסתיר את הבושה שלו על כך שמכר אותה לגמרי מרצונו תמורת נזיד עדשים. אבל בלי לשים לב, כ שעשו אומר שהבכורה שייכת ליעקב, הוא בעצם עושה דבר טוב. יצחק, שדאג מאוד שאולי הוא חטא כשבירך את האח הצעיר, נרגע כשהוא שומע שיעקב הוא עכשיו הבכור החוקי, ומאשר את הברכה.
לאחר מכן עשו מוסיף וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי, כלומר עכשיו הוא מיהר ולקח גם את הברכה שלי. מתוך ייאוש, עשו פונה לאביו ושואל הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. המילה אָצַלְתָּ פירושה לשמור, להפריש או להשאיר בצד. עשו מסרב להאמין שלא נשאר כלום ושואל: האם לא שמרת בצד איזו ברכה מיוחדת גם בשבילי? הוא מקווה שכל אדם שונה ולכן אפשר לתת לכל אחד ברכה אחרת. אבל המציאות היא שברגע שיצחק בירך את יעקב בשליטה מוחלטת, לא נשארה שום ברכה שאפשר לתת לעשו מבלי לסתור את הברכה הראשונה שכבר ניתנה.