ברגע של גילוי דרמטי, יצחק מעמת את עשו עם המציאות הבלתי הפיכה: הברכה שהייתה מיועדת לו הוענקה לאחיו. דבריו של יצחק אינם רק דיווח על עובדות, אלא מבטאים הכרה עמוקה בהשגחה האלוהית ובמשמעות האמיתית של הברכות.
ישנה מחלוקת יסודית כיצד להבין את המילה בְּמִרְמָה. גישה אחת מפרשת זאת כפשוטו, שיעקב לא דיבר אמת [אבן עזרא] והשתמש בתחבולות פיזיות כגון עשיית ידיו שעירות [רד"ק]. לפי תפיסה זו, אף שכוונתו של יעקב הייתה חיובית ומוצדקת, עצם הצורך לומר שקר מאלץ את השימוש במונח זה [מחוקקי יהודה].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתרגמת את המילה בְּמִרְמָה כ"בחכמה". הסיבה לכך כפולה: ראשית, לא ייתכן שנייחס לאבות האומה חטא חמור של רמאות, נבלה או דיבור לשון הרע [הכתב והקבלה, מחוקקי יהודה]. שנית, אילו הברכה הייתה נקנית בגזל וברמאות זדונית, היא לא הייתה חלה כלל, ויצחק לא היה מאשר אותה מיד לאחר מכן באומרו "גם ברוך יהיה" [מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד].
מבחינה לשונית, השורש של המילה קשור למילה "רם", ומשמעותו שימוש באסטרטגיה ובתחבולה כדי להתרומם ולהשיג מטרה ראויה, מבלי לגרום נזק שאינו מוצדק [הכתב והקבלה]. כלומר, כלפי יצחק המעשה נראה תחילה כמרמה משום שחשב שהוא מברך את עשו, אך כלפי יעקב, שהיה הבכור האמיתי ופעל להשיג את המגיע לו, זו הייתה פעולה נכונה בחכמה [ביאור יש"ר, נתינה לגר].
כאשר יצחק מבין שהברכה אכן חלה על יעקב, הוא מכיר בכך שזהו רצון ה' ואין באפשרותו להשיב את המעשה לאחור [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הוא מגיע להבנה שהברכה האלוהית יכולה לחול רק על זרעו של יעקב [הטור הארוך]. יתרה מזאת, עצם הסכמת ה' לכך שהברכה תחול הוכיחה ליצחק שעשו רשע ואינו ראוי לה, שכן ה' לא היה מסכים לברך אדם בדרך של רמאות פסולה, ומכאן שהברכה הגיעה ליעקב כדין [חתם סופר].
במישור הרעיוני והחסידי, ה"מרמה" של יעקב משמשת מודל ליחס הנכון של האדם כלפי העולם החומרי: על האדם לעטות על עצמו מעטה חיצוני של עיסוק בחומר ובצורכי העולם (כדוגמת עשו), אך פנימיותו וכוונותיו מאחורי אכילה או פרנסה צריכות להיות רוחניות לחלוטין ולשם שמים (כיעקב) [חומש קה"ת].
משמעות הצירוף וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ היא שיעקב נטל את הברכה שהייתה ראויה ומיועדת לעשו מתוקף היותו הבכור [חזקוני, ביאור יש"ר]. ברכה זו התמקדה בהצלחה בעולם הזה וברווחה חומרית, שכן "ברכת אברהם" הרוחנית ממילא לא הייתה ראויה לעשו [ספורנו, העמק דבר].
על פי גישה נוספת, משמעותה המקורית של הברכה החומרית לעשו הייתה אך ורק כדי שיוכל לתמוך כלכלית ביעקב ולאפשר לו לעסוק בתורה. ברגע שיעקב לקח לעצמו גם את הברכות החומריות, הוא כבר אינו זקוק לתמיכתו של עשו. ממילא, הברכה המיועדת לעשו איבדה את משמעותה, שכן עושר וממשלה ללא תכלית רוחנית וללא תמיכה בלימוד התורה אינם בגדר ברכה כלל, אלא קניינים מדומים שעלולים אף להרע לבעליהם [מלבי"ם].