ברכה זו שיצחק מעניק ליעקב מהווה תיקון קוסמי לקללות שספג אדם הראשון לאחר חטאו. בעוד שאדם הראשון קולל באדמה ארורה, קוצים, דרדרים, זיעת אפיים ומוות, יעקב זוכה בברכה זו לאדמה מבורכת, דגן ותירוש, ולשפע המבטל את עצבון הקללה הקדומה [צרור המור].
הפסוק נפתח באות וי"ו במילה וְיִתֶּן, והפרשנים מציעים לכך מספר הסברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות וי"ו מחברת את הברכה לפסוק הקודם, כלומר: כשם שהעניק לך ה׳ את ריח השדה, כך יוסיף וייתן לך שפע גשמי [רשב"ם, רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. גישה נוספת רואה בכך שילוב של העולמות: יצחק הריח בבגדי יעקב את ריח גן עדן הרוחני, והוסיף את האות וי"ו כדי להבטיח שמעבר לשכר הרוחני, יזכה יעקב גם לשפע בעולם הזה [כלי יקר, אור החיים]. מפרשים אחרים דורשים את תוספת הוי"ו כהבטחה לנתינה מתמשכת ובלתי מוגבלת של "ייתן ויחזור וייתן". נתינה זו תתחדש גם אם תיפסק זמנית בשל חטאים, והיא תלויה בתשובתו של האדם [רש"י, כלי יקר, גור אריה, יריעות שלמה]. פירוש נוסף רואה באות וי"ו רמז לכך שהאדם אינו יכול לסמוך על הנס בלבד; עליו לעשות את ההשתדלות הטבעית שלו, ורק לאחר מכן "וייתן" ה׳ את ברכתו וישלים את החסר [כלי יקר]. בנוסף, יש המפרשים כי הנתינה כאן היא המשך ישיר לברכות שמסר ה׳ לאברהם, וכעת יצחק מעביר אותן לרשותו של יעקב [אור החיים, תורה תמימה].
השימוש בשם הָאֱלֹהִים בברכה זו, ולא בשם הויה, עומד במוקד דיון נרחב. פרשנים רבים מסבירים ששם זה מייצג את מידת הדין. בניגוד לעשיו, שזוכה לשפע טבעי ללא קשר למעשיו כדי שלא יבוא בטענות כלפי מעלה, ברכתו של יעקב מותנית בהשגחה פרטית ובזכויותיו: אם יהיה ראוי – יקבל, ואם לא – לא יקבל. עיקרון זה שימש לימים את שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש, כשביקש שה׳ יעניק לישראל כפי הראוי להם, אך לגויים ייעתר תמיד כדי שלא יתרעמו [רש"י, רא"ש, הדר זקנים, תולדות יצחק]. מנגד, יש הסבורים כי הזכרת שם אלוהים באה להדגיש שאפילו מידת הדין הנוקשה מסכימה ומאשרת את מתן הברכה ליעקב [אור החיים, בכור שור]. דעה נוספת מציעה שיצחק, שסבר כי הוא מברך את עשיו, השתמש בשם אלוהים המייצג את כוחות הטבע, שכן עשיו אינו מכיר את ההנהגה הניסית שלמעלה מן הטבע [העמק דבר].
הברכה עצמה מורכבת משלושה רבדים של עושר: שפע עליון, שפע תחתון, והתוצר הסופי [מלבי"ם]. הרובד הראשון הוא מִטַּל הַשָּׁמַיִם. הפרשנים מדגישים כי הטל הוא ברכה טהורה ותמידית. בשונה מגשם, שעשוי להיות הרסני, לרדת שלא בעיתו או להיעצר, הטל יורד תמיד, מרווה את הארץ בעדינות, ומסמל את חסד ה׳ שאינו פוסק לעולם [רד"ק, פרדס יוסף]. הדבר משמעותי במיוחד בארץ ישראל, שבה הגשמים יורדים רק בעונות מסוימות, והטל נחוץ לקיום התבואה לאורך כל השנה [חזקוני, שד"ל]. הטל יורד במידה מדויקת המשמחת את הבריות, ואינו רב מדי עד כדי כך שימנע מהאדם לצאת לדרכו [ספורנו]. יש המעירים כי הטל עצמו אינו הברכה, אלא הגורם המביא לצמיחת הפירות והתבואה [מזרחי].
הרובד השני הוא וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ. מבחינה לשונית, חלק מהפרשנים מסבירים כי האות מ"ם במילה מִטַּל נמשכת ופועלת גם על מילה זו, כאילו נכתב "וממשמני הארץ" [אבן עזרא, רד"ק, מנחת שי]. אחרים מפרשים שמדובר בשם עצם המתאר את האזורים הפוריים, השמנים והמשובחים ביותר של האדמה, שיניבו חלב וחמאה [רד"ק, הכתב והקבלה, חזקוני]. פירות הארץ יהיו מתוקים ומשובחים כאילו גדלו במקום רווי בטל ושומן טבעי [העמק דבר].
הרובד השלישי והתוצר הסופי הוא וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. המילה וְרֹב מציינת ריבוי ושפע עצום [הכתב והקבלה]. הברכה מבטיחה יבול רב של תבואה ויין חדש, שהם עיקר מחייתו של האדם [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. שפע זה לא נועד רק לסיפוק צרכיו האישיים של יעקב, אלא יעניק לו יכולת כלכלית לפרנס אחרים ולהלוות לגויים מבלי להזדקק להלוואות בעצמו [ספורנו], ובכך טמון זרע ההתעצמות העתידית של עם ישראל [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, היין מסמל את הבחירה הנתונה לאדם: אם יזכה וישתמש בו בתבונה – יהפוך לראש ודעתו תפקח, אך אם לא יזכה ויפריז בשתייה – יהפוך לרש ועני [תורה תמימה].