דבריה של רבקה ליעקב מהווים את נקודת המפנה הדרמטית שבה היא מניעה אותו לפעול כדי לזכות בברכות אביו. רבקה מצטטת באוזני יעקב את הציווי ששמעה מיצחק לעשו, אך שינוי קל ועוצמתי בדבריה חושף את עומק הבנתה באשר למשמעות ההיסטורית והרוחנית של הרגע.
בעוד שיצחק אמר לעשו בפירוש "בעבור תברכך נפשי", רבקה משנה את הניסוח ואומרת ליעקב כי יצחק מתכוון לברך לפני ה'. הפרשנים נחלקו באשר לסיבת שינוי זה. גישה אחת גורסת כי אין כאן שינוי מהותי, שכן דרכו של המקרא לגוון במילים כל עוד המשמעות הפנימית זהה [מחוקקי יהודה]. על פי תפיסה זו, כוונתו המקורית של יצחק בביטוי "נפשי" הייתה ממילא כוונה רוחנית של התקשרות בעליונים, ורבקה רק פירשה את דבריו והבהירה שהברכה תיעשה מתוך רצון ה' ולמען פעולה ראויה לפניו [הכתב והקבלה, רש"ר הירש].
לעומת זאת, פרשנים רבים רואים בתוספת זו פעולה מכוונת של רבקה שנועדה להחדיר בלב יעקב את חשיבות המאורע. רבקה הוסיפה מילים אלו כדי להדגיש שהברכה לא תהיה ברכה אנושית רגילה, אלא תנבע מתוך רוח הקודש ונבואה שתשרה על יצחק. היא ביקשה להזהיר את יעקב שאם עשו הרשע יזכה בברכה אלוהית ונצחית זו, היא תתקיים בזרעו לעד וליעקב לא תהיה כל עמידה מולו [רמב"ן, רד"ק, ביאור יש"ר].
באשר למשמעות הביטוי לפני ה' עצמו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא לברכה שתינתן ברשותו של ה', מדעתו ובשמו, כך שהקדוש ברוך הוא יסכים על ידי יצחק ויקיים את הברכות בפועל [רש"י, רשב"ם, חזקוני, פענח רזא, הטור הארוך, משכיל לדוד].
שינוי זה שופך אור על המניע המוסרי העמוק שעמד מאחורי מעשה המרמה של רבקה. רבקה ידעה מנבואה מוקדמת כי "ורב יעבוד צעיר", והכירה היטב את מעשיו המקולקלים של עשו. היא הבינה שיצחק מעוניין לברך מתוך רצון ה', אך בשל חוסר ידיעתו על טיבו האמיתי של עשו, הוא עומד לברך בניגוד מוחלט לרצון האלוהי. התערבותה של רבקה מדומה לאדם הרואה עיוור העומד לזרוע את זרעיו בשדה שרוף, חרב ומלא גפרית. במקום לצער את העיוור ולהעמידו על טעותו ועל חסרון ראייתו, אותו אדם מטה בתחבולת מרמה את ידו של העיוור כדי שיזרע בחלקת שדה פורייה. כך רבקה, בחכמתה, ניתבה את ברכתו של יצחק אל הבן הראוי שמוכן לקבל את השפע האלוהי, מבלי לצער את יצחק בידיעה על רשעותו של בנו הגדול [הכתב והקבלה].
יתרה מכך, המהלך כולו היה מונחה מלמעלה. ההוראה של רבקה ליעקב לשמוע בקולה לא הייתה רק ציווי אימהי, אלא נבעה מכך שהשכינה עצמה היא ששמעה את דברי יצחק, הודיעה אותם לרבקה, וציוותה עליה לפעול [פני דוד]. הציד והמטעמים שיעקב נתבקש להכין נועדו להיות מעין קרבן המוקרב לגבוה, מה שהופך את המעמד כולו לראוי להתקיים לפני ה' [צפנת פענח]. בסופו של הפסוק, הביטוי לפני מותי מתבאר בפשטות כ"בטרם אמות" [אבן עזרא].