רגע של ציפייה דרוכה הופך באחת לסצנה של בלבול ואי-הבנה. כאשר עשו ניצב לפני אביו העיוור ומגיש לו את צידו, הוא נתקל בשאלה מפתיעה שמשנה את פני הדברים וחושפת את המציאות המורכבת של חלוקת הברכות.
כאשר יצחק שואל מִי אָתָּה, עולה השאלה מדוע הוא אינו מזהה את בנו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיצחק שאל זאת מתוך רצון לברר את האמת, שכן לא הבין את פשר הכפילות של אדם נוסף המגיע להתברך [ביאור שטיינזלץ]. בשלב זה יצחק עדיין לא נחרד והיה רגוע, שכן סבר שהראשון שנכנס אליו וקיבל את הברכה היה עשו, וכעת יעקב הוא זה שהגיע עם מטעמים כדי לבקש שייברך גם אותו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המזהים בשאלתו של יצחק נימה של תמיהה וצער, כאילו הוא שואל את בנו האם הוא מתנכר אליו [אלשיך].
תשובתו המפורטת של עשו, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו, נובעת מחרדה פתאומית. כששמע שאביו שואל לזהותו, חשש עשו שיצחק התחרט ואינו רוצה לברכו, אולי משום שנודעו לו מעשיו הרעים או עובדת מכירת הבכורה. משום כך, עשו בחר להסתיר את העובדה שמכר את בכורתו בביזיון, והדגיש את מעמדו כבן אהוב וכבכור כדי להבטיח שלא יפסיד את הברכה [ביאור יש"ר, אלשיך].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לצירוף המילים בִּנְךָ בְכֹרְךָ. עשו מדגיש את היותו בן, בניגוד ליעקב שמוקדם יותר השמיט את המילה "בנך" כשהציג את עצמו בפני יצחק ("אני עשו בכורך"). ההבדל העדין הזה נובע מהאופן שבו כל אחד מהם תפס את הבכורה: יעקב זכה רק במעלה הרוחנית של הבכורה, הקשורה לעבודת ה' והקרבת קורבנות, ולכן לא טען לזכויות של ירושה גשמית. עשו, לעומת זאת, שהיה שקוע בטבעו ברדיפת תענוגות, לא ייחס חשיבות למעלה הרוחנית אלא רק לזכות הגשמית של ירושת פי שניים המגיעה לו מתוקף היותו בן ביולוגי. לכן, הוא מקפיד להדגיש שהוא בנו בכורו, כדי לתבוע את זכויותיו החומריות [הכתב והקבלה].