יצחק עומד מול עשו, לאחר שהתברר כי יעקב הוא שקיבל את הברכות, ונאלץ להסביר מדוע לא נותרה בידו ברכה נוספת להעניק. מעבר להסבר הפשוט, מסתתרת כאן מורכבות פנימית: יצחק מכיר כעת באופיו האמיתי של עשו ויודע כי הוא אינו ראוי לברכה, ולכן הוא משתמש בלשון של התנצלות ודחייה, ודבריו נאמרים מן השפה ולחוץ [אור החיים]. עם זאת, יצחק גם מבין כעת בבירור כי ההנהגה הרוחנית שייכת ליעקב, ולשם כך עליו להיות מצויד גם בבסיס החומרי והכלכלי שיאפשר את קיום ייעודו [רש"ר הירש].
יצחק פותח ומסביר לעשו כי כל ברכה חומרית שיעניק לו תהיה חסרת תוחלת. באומרו הן גביר שמתיו לך, הוא קובע מציאות של אדון ועבד. הכלל המשפטי והמעשי הוא ש"מה שקנה עבד קנה רבו", ולכן גם אם יצחק יברך את עשו ברכוש רב או באדמות פוריות, כל אלו יהיו שייכים בסופו של דבר ליעקב [רש"י, רשב"ם, דברי דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה גביר מדגישה כי יעקב הושם לשר ולשליט עליו באופן ישיר [נתינה לגר].
לאחר מכן מוסיף יצחק: ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים. פעולת הנתינה כאן אינה מסירה פיזית מיד ליד, אלא נתינה בכוח הדיבור והברכה [אבן עזרא, אבי עזר, מחוקקי יהודה]. מכיוון שלעשו לא היו אחים נוספים מלבד יעקב, הפרשנים מסבירים כי לשון הרבים "אחיו" רומזת לכל זרעו העתידי של עשו [רמב"ן, הטור הארוך], או לחלופין לקרובי משפחתו המורחבת, כגון צאצאי ישמעאל וקטורה [ספורנו, פענח רזא, חזקוני]. קביעה זו אינה רק חזרה על כך שיעקב הוא אדון, אלא גזירה של השתעבדות של ממש [רמב"ן, הטור הארוך].
באשר למשאבים החומריים, מציין יצחק: ודגן ותירש סמכתיו. משמעות המילה סמכתיו היא הענקת סעד ומשענה, כאילו נכתב "ובדגן ותירוש סמכתיו" [רד"ק, ביאור יש"ר]. השפע החומרי אינו עיקר הברכה של יעקב, אלא אמצעי עזר שנועד לתמוך בו. כאשר אדם אינו טרוד בקשיי פרנסה ועוני, קל לו יותר להגיע לשלמות רוחנית ולקיים את המצוות [הכתב והקבלה]. יצחק מזכיר זאת גם כדי למנוע מעשו לטעון: "ברך אותי באדמה פורייה כדי שאוכל להעלות מס ותבואה לאדוני יעקב". על כך משיב יצחק: ליעקב כבר יש דגן ותירוש משלו, והוא אינו זקוק לעבודת האדמה שלך [יריעות שלמה]. יעקב זכה למעשה בברכה כפולה, הכוללת את צורכי הגוף וצורכי הנפש גם יחד [רבנו בחיי].
בסיום דבריו שואל יצחק מתוך חוסר אונים: ולכה אפוא מה אעשה בני. המילה אפוא מתפרשת על ידי חלק מהפרשנים במשמעות של "עתה" או "אם כן" [אבן עזרא, אבי עזר]. מפרשים אחרים מסבירים כי משמעותה היא "איה פה" – היכן אמצא דבר שנותר לי לתת לך, שכן לא נשאר דבר [רש"י, הכתב והקבלה]. המילה ולכה אינה מורה על פעולת הליכה, אלא מתפקדת ככינוי גוף שנועד להדגיש "ולך מה אעשה?" [ביאור יש"ר, שד"ל]. בנוסף, התוספת החריגה של האות ה"א בסוף המילה "ולכה" נדרשת כרמז לחמשת בניו העתידיים של עשו, וכאילו יצחק אומר: לך ולחמשת בניך מה אוכל לעשות, לאחר שכולכם כבר ניתנתם לו לעבדים? [רבנו בחיי]. בסופו של דבר, יצחק רומז לעשו כי הברכות העיקריות, הנוגעות לייעוד הרוחני ולחיי הנצח, כלל אינן מתאימות לאופיו ולדרכו [צרור המור].