בראשית, פרק כ״ז, פסוק ל״ז

יצחק מבהיר לעשו כי ההנהגה הרוחנית שייכת ליעקב, וכיוון שהֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ להיות לך לשר ולשליט, כל ברכה חומרית שתינתן לך תהיה שייכת ממילא לאדונך. בכוח הברכה הוא גזר עליו השתעבדות ממשית כשאמר וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, כשהוא מכוון לכל זרעו העתידי של עשו ולקרובי משפחתו. באשר לשפע החומרי, וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו לשמש לו כסעד ומשענת המאפשרים לו להגיע לייעודו ללא טרדות פרנסה, ולכן הוא גם אינו זקוק שתעלה לו מס מתבואתך. מתוך חוסר אונים מסכם יצחק ושואל וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי, כלומר ולך ולבניך העתידיים היכן אמצא עתה דבר שנותר לתת, שהרי הברכות הרוחניות ממילא אינן תואמות את אופייך.