בראשית, פרק כ״ז, פסוק כ״ז

כאשר יעקב מתקרב אל אביו, וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ בנשיקה על פיו או בנשיקת כבוד על ידו, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. ריח זה, בין אם היה ניחוח טבעי של פריחת האביב ובין אם ריח פלאי של גן עדן שבקע מבגדי אדם הראשון, הפיג את ספקותיו של יצחק. הנאת הריח רוממה את נפשו והשרתה עליו את רוח הקודש, ומתוך כך וַיְבָרְכֵהוּ בברכה חומרית ורוחנית גם יחד. יצחק קורא בהתפעלות רְאֵה, ומכריז כי רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה חקלאי ופורה המלא בניחוח תפוחים ובשמים. הוא מדמה את בנו לשדה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' בניחוח מיוחד, ומתפלל שיזכה לשפע דומה כל ימי חייו.