בראשית, פרק כ״ז, פסוק ל״ג

עם גילוי התרמית, וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד מתוך תדהמה על התזמון הפלאי שהוכיח את הכוונת ה', לצד צער על הפסדו של עשו וראיית הטומאה שנכנסה עמו. בסערת רגשותיו הוא שואל מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד, ותוהה היכן נמצא כעת אותו אדם שהיה פה, וכיצד יעקב ידע לצוד. יצחק מוסיף וָאֹכַל מִכֹּל לאחר שחש במאכל את כל הטעמים שבעולם, ומדגיש שהדבר אירע בְּטֶרֶם תָּבוֹא, שכן נוכחות עשו הייתה פוגעת בחלות הברכות. למרות המרמה, יצחק מבין ברוח הקודש שזהו רצון ה', ולכן בוחר להסכים לכך מרצונו המלא כדי שלא יאמרו שהברכה הושגה רק בגנבה. לפיכך הוא חותם במילים וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה, ומאשר שמדובר בברכה עליונה ונצחית שלא תבוטל.