פסוק זה מהווה את נקודת השיא הדרמטית של פרשת הברכות. זהו הרגע שבו יצחק מגלה את התרמית, חווה טלטלה עזה, אך לבסוף מכיר ברצון ה' וחותם את הברכה.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותה של אותה חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד. הגישה המרכזית בקרב רבים מהפרשנים היא שאין מדובר בפחד, אלא בתדהמה ופליאה עצומה [ספורנו, הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. יצחק נדהם מהתזמון המדויק והפלאי של האירועים – יעקב הצליח לצוד, לבשל, להיכנס ולצאת בדיוק ברגע שבו עשו הגיע, מבלי שתהיה חפיפה של רגע ביניהם. רצף אירועים זה הוכיח ליצחק כי יד ה' כיוונה את המהלך. לעומת זאת, יש המפרשים כי החרדה נבעה מצערו העמוק של יצחק כשהבין שבנו האהוב איבד את הברכה לנצח, שכן הברכה הפכה את יעקב לגביר, ולא הותירה ברכה שוות ערך לעשו [רמב"ן, הטור הארוך, תולדות יצחק]. דעה נוספת מציעה שיצחק הפגין את החרדה כלפי חוץ כדי שעשו לא יחשוב שהוא שיתף פעולה עם התרמית של יעקב [רד"ק].
ברובד המדרשי והרוחני, הפרשנים מסבירים כי חרדתו של יצחק כאן הייתה גדולה אף מזו שחווה בזמן עקידתו על המזבח. כאשר עשו נכנס לחדר, יצחק ראה ברוח הקודש את הגיהינום פתוח תחתיו, והרגיש את כוחות הטומאה והרשע שנכנסו עמו [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני, גור אריה].
מתוך סערת הרגשות, יצחק שואל: מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד. המילה אֵפוֹא מתפרשת על ידי הפרשנים בכמה אופנים. יש המסבירים אותה כצירוף המילים "איה פה" – כלומר, מי הוא זה שהיה כאן, ולאן הוא נעלם פתאום? [אבן עזרא, רד"ק, רש"י]. אחרים מפרשים זאת כלשון "אם כן" – אם אתה הוא עשו, אם כן מי היה זה שהביא לי את הציד? [ספורנו, הכתב והקבלה]. השאלה גם מבטאת את תדהמתו של יצחק מזהותו האמיתית של יעקב: האם יעקב, שחשבתי ליושב אוהלים, הוא למעשה איש זריז שיודע לצוד ציד? [קונטרס חיבה יתירה].
יצחק ממשיך ומתאר: וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא. המילה מִכֹּל מלמדת שיצחק טעם במאכל את כל הטעמים שבעולם שביקש לטעום, וזכה לחוש בו מעין טעם של העולם הבא [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. לתזמון הדברים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא, הייתה משמעות גורלית: אילו עשו היה נוכח בבית בשעת הברכה, עצם נוכחותו של אדם רשע הייתה מקלקלת את האווירה הרוחנית ומונעת מהברכות לחול על יעקב [פרדס יוסף].
למרות התרמית, יצחק אינו מקלל את יעקב אלא חותם בהצהרה: גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. הפרשנים מציעים מספר סיבות להסכמה זו:
ראשית, יצחק הבין ברוח הקודש שהברכה כבר חלה על יעקב ושזהו רצון ה', ולכן השלים עם דעתה של רבקה אשתו [רמב"ן, ספורנו, ברכת אשר].
שנית, כדי למנוע טענה עתידית שיעקב זכה בברכות רק בגלל שרימה את אביו, יצחק בחר כעת לאשר את הברכה מרצונו המלא ובכוונה שלמה [רש"י, רשב"ם, חזקוני].
סיבה נוספת קשורה לנוסח הברכה עצמה: יצחק כבר אמר ליעקב "אורריך ארור ומברכיך ברוך". אילו היה מקלל כעת את יעקב, הקללה הייתה חלה על יצחק עצמו. לכן, כדי לא לקלל את עצמו, הוא בחר לברכו [אור החיים, חזקוני, הדר זקנים]. המילה גַּם באה להדגיש שלא מדובר בברכה רגילה, אלא בברכה עליונה, נצחית ומשובחת ביותר, שאינה מוגבלת בזמן [הכתב והקבלה, כלי יקר].
מבחינה דקדוקית, במילה וָאֲבָרְכֵהוּ, האות וי"ו מנוקדת בקמץ (ולא בפתח כרגיל בוי"ו ההיפוך ההופכת עתיד לעבר). הסיבה לכך היא שהאות אל"ף שאחריה היא אות גרונית שאינה יכולה לקבל דגש, ולכן הניקוד שתחת הוי"ו הושלם והוארך לקמץ [אבן עזרא, מנחת שי, מחוקקי יהודה].