רגע לפני הענקת הברכות הגורליות, יצחק עורך סעודה בעלת אופי טקסי ורוחני. האכילה והשתייה מתוארות כאן לא כצורך גופני, אלא כהכנה נפשית ודתית המכשירה את הלב להחלת הברכה.
פנייתו של יצחק, "הגישה לי ואוכלה", מוגדרת כאמירה טקסית למחצה [ביאור שטיינזלץ]. כאשר יצחק מבקש מִצֵּיד בְּנִי, הוא למעשה מתכוון לומר "מצידך", אלא שהשימוש בגוף שלישי הוא סגנון דיבור מקובל במקרא [רד"ק, מחוקקי יהודה]. האכילה עצמה נעשית מתוך כוונה מיוחדת, בדומה לכוונת הכהן בעת הקרבת קרבנות. יצחק אוכל כדי שתסכים מחשבתו עם מעשהו, ושהפעולה הפיזית תהווה כלי להענקת הברכות [מלבי"ם].
הפסוק ממשיך ומתאר שיעקב מגיש לאביו יין. הפרשנים מציגים גישות שונות באשר לתפקידו של יין זה. הגישה המרכזית מסבירה כי היין נועד לשמח את לבו של יצחק כדי שיברך מתוך שמחה וטוב לבב, שכן באותה תקופה נהגו לשתות יין רק בסעודות משתה מיוחדות [רד"ק]. בנוסף, היין נועד להפיג את פחדו הפנימי של יצחק [צפנת פענח]. מנגד, יש הרואים בהגשת היין מהלך טקטי מחושב של יעקב: היין מערפל ומבלבל מעט את דעתו של האדם, וכך הבטיח יעקב שיצחק לא יבדוק בדקדקנות את זהותו ולא יגלה שאין זה עשו [חזקוני, צאינה וראינה].
שאלה בולטת שעולה מן הפסוק היא מקורו של היין, שהרי רבקה ציידה את יעקב בלחם ובמטעמי בשר בלבד, ולא הוזכר שמסרה לו יין. בעקבות קושי זה, קובעים מספר פרשנים כי מדובר ביין ניסי שהובא ליעקב על ידי מלאך מגן עדן [הטור הארוך, דעת זקנים, פרדס יוסף]. ציון זה של שתיית יין לטובה ולברכה הוא נדיר, ומופיע בתורה רק כאן ואצל אברהם אבינו כשפגש את מלכי צדק [הטור הארוך, דעת זקנים].
ברובד הסמלי וההלכתי, אכילתו של יצחק נתפסת כמעין אכילת קרבן מנחה, והיין שהוגש לו מקביל לנסכים המלווים את קרבנות המזבח [מלבי"ם, צפנת פענח]. מעבר לכך, יש המזהים את הסעודה הזו כסעודת ליל הסדר. לפי גישה זו, היין שימש כזכר לארבע כוסות, והבשר שהגיש יעקב נאכל כקרבן פסח המוגדר כאפיקומן. יעקב פעל כאן מתוך חכמה עמוקה: מכיוון שאסור לאכול דבר לאחר אכילת האפיקומן, יצחק היה מנוע מבחינה הלכתית לאכול מהציד שהביא לו עשו לאחר מכן [פרדס יוסף]. ברובד הסוד, הגשת היין אינה אלא סמל למסירת סודות התורה ליצחק [שפתי כהן].