אם עוטפת את בנה בעורות בעלי חיים כדי להטעות את בעלה העיוור ולהכריע את עתיד המשפחה. פעולת ההתחפשות הדרמטית הזו אינה רק תחבולה פיזית, אלא מהלך מורכב הטומן בחובו משמעויות מוסריות, רוחניות והיסטוריות עמוקות.
כדי להוציא את התוכנית אל הפועל, רבקה הלבישה את העורות כעין שרוולים על המקומות החשופים בגופו של יעקב. מטרתה הייתה להטעות את חוש המישוש וחוש הריח של יצחק כהה העיניים [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הבחירה דווקא בעורות של עיזים נבעה מכך ששערן קשה וגס יותר מצמר של כבשים, ולכן הוא מזכיר יותר שיער אדם [חזקוני]. פרט זה ממחיש עד כמה משונה ושעיר היה עשו מטבעו, אם עור של גדי על גב היד והצוואר הרגיש ליצחק כמו עורו הטבעי של בנו הבכור [בכור שור]. באשר לביטוי וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו, המילה צוואר מופיעה לרוב בלשון יחיד כתיאור להיקף כולו, אך לעיתים היא מופיעה בלשון רבים כדי לתאר את שני צידי הצוואר. ליעקב אמנם היה זקן ולכן פניו לא היו חלקים לגמרי, אך צידי צווארו היו חלקים, ועל כן רבקה כיסתה אותם [שד"ל].
מבחינה מוסרית, מעשה של מרמה נחשב לרוב לפעולה מגונה, במיוחד בין אישה לבעלה ובין בן לאביו. אולם, הפרשנים מסבירים כי בנסיבות ההיסטוריות הללו הפעולה הייתה הכרחית וראויה לשבח. יצחק היה עיוור לא רק פיזית, אלא גם הוטעה מחלקלקות לשונו של עשו ולא היה מודע למעשיו הרעים. הענקת הברכות לאדם רשע הייתה מוסיפה כוח לרשעותו ומביאה קללה במקום ברכה. לו היו רבקה ויעקב חושפים בפני יצחק את האמת על עשו, הם היו נכשלים בעוון חמור של לשון הרע וגורמים לאב הזקן צער ויגון עמוקים. לכן, ההתחפשות הייתה הדרך היחידה להציל את יצחק מלהעניק את הברכה לרשע. עובדה היא שמאוחר יותר, כשיצחק הבין את פני הדברים, הוא בירך את יעקב מרצונו המלא [הכתב והקבלה].
ללבוש החיצוני היה גם תפקיד רוחני. יעקב מייצג את הפרי והפנימיות, בעוד עשו מייצג את הקליפה החיצונית. בעזרת העורות, יעקב עטה על עצמו זמנית את ה"קליפה" של עשו [שפתי כהן]. פעולה זו יצרה שילוב מיוחד: חיצוניותו, בגדיו ומגעו היו כשל עשו, אך פנימיותו וקולו נותרו של יעקב. כך הוא היה ראוי לקבל הן את הברכות הגשמיות והן את הברכות הרוחניות [מלבי"ם]. יתרה מכך, יצחק רצה לברך את עשו מתוך תקווה להפוך אותו לבעל תשובה, שכן לבעלי תשובה יש צימאון ותשוקה לקדושה שאין אפילו לצדיקים גמורים. כאשר רבקה הלבישה את יעקב כעשו, היא אפשרה ליעקב להתחבר לאותה עוצמה של בעל תשובה, שהיא תנאי הכרחי למימוש מלא של הברכות [חומש קה"ת].
עם זאת, למעשה המרמה היו השלכות היסטוריות כואבות בבחינת מידה כנגד מידה. יעקב השתמש בעורות של גדיי עיזים כדי להטעות את אביו, ולימים בניו השתמשו בדם של שעיר עיזים כדי להטעות אותו עם כותונת יוסף. השאלה של יצחק "האתה זה בני?" מהדהדת את דברי בני יעקב "הכתונת בנך היא?". צער זה הוא שהביא ליעקב את החשש המוקדם שמא יביא על עצמו קללה ולא ברכה [צרור המור].
לבסוף, מעבר לסיפור המעשה, הפירוט המדויק של המילים גְּדָיֵי הָעִזִּים מהווה מקור יסודי בהלכה. התורה מדגישה כאן שמדובר בגדיי עיזים, כדי ללמדנו שבכל מקום אחר שבו התורה כותבת את המילה "גדי" סתם, כמו באיסור בישול גדי בחלב אימו, הכוונה אינה רק לעיזים אלא לכל ולד של בהמה טהורה, כולל פרות וכבשים [תורה תמימה].