הברכה שמעניק יצחק טומנת בחובה הבטחה לעליונות מדינית, כלכלית ומשפחתית, ומגדירה את יחסי הכוחות בין המתברך לבין אומות העולם ומשפחתו הקרובה.
הפרשנים עומדים על ההבדל בין הכפילויות בחלקו הראשון של הפסוק. כאשר יצחק מברך יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים, הוא מכוון לאומות שאין להן שלטון עצמאי, או לעמים רחוקים, שאכן ישתעבדו בפועל ויבצעו את המלאכות הפיזיות והחקלאיות, כדי שהמתברך יוכל להתפנות ללימוד תורה ולעבודת ה' [מלבי"ם, הכתב והקבלה, קונטרס חיבה יתירה]. לעומת זאת, ההבטחה וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים מתייחסת לממלכות עצמאיות ובעלות לאום משלהן. אומות אלו לאו דווקא ישתעבדו פיזית כעבדים, אלא ירכינו ראש ויכירו בעליונותך מתוך כבוד והערצה, ואף יפטרו את המתברכים מתשלום מס [ספורנו, אור החיים, העמק דבר].
בהמשך הברכה אומר יצחק: הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ. מכיוון שליצחק היו רק שני בנים, עולה השאלה מיהם אותם אחים בלשון רבים? רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לקרובי משפחה רחוקים יותר שיצאו מזרעו של אברהם, כמו בני ישמעאל ובני קטורה, וכן עשו ואלופיו [אבן עזרא, רד"ק, בכור שור]. השליטה עליהם אינה מוחלטת, והיא תלויה ברמתו הרוחנית של המתברך: כל עוד ידבק בעבודת ה', הוא יגבר עליהם, אך בעת רפיון רוחני, הם עלולים למרוד [אור החיים].
הפסוק ממשיך ומציין: וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ. מדוע יצחק נוקט בלשון זו, בשונה מיעקב שבירך את יהודה בביטוי "בני אביך"? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שליעקב היו מספר נשים, ולכן הוצרך לומר "בני אביך" כדי לכלול את כל אחיו מכל האמהות, ואילו יצחק היה נשוי רק לרבקה אשה אחת, ולכן אמר "בני אמך" [רש"י, רשב"ם, בכור שור]. דעה נוספת מציעה שיצחק לא ידע אם לאחר מותו רבקה תינשא לאדם אחר ותלד בנים נוספים, וביקש להבטיח שגם הם יהיו כפופים למתברך [חזקוני, הדר זקנים]. גישה אחרת מסבירה כי אדם אינו נוהג לתלות קללה או שעבוד בעצמו ולומר "בניי יהיו עבדים", ולכן יצחק ייחס זאת לאם, מה גם שההשתייכות לאם מסמלת כפיפות ומרות [גור אריה].
הפסוק נחתם בהבטחה: אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרְכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ. הפרשנים שואלים מדוע יצחק מקדים את הקללה למקללים לפני הברכה למברכים, בניגוד לבלעם שהקדים ברכה לקללה כשאמר "מברכיך ברוך ואורריך ארור". התשובה המקובלת היא שמהלכם של הצדיקים בעולם מתאפיין בכך שתחילתם ייסורים וסופם שלווה. לכן, בתחילת הדרך מגיעים אלו המצערים והמקללים אותם, ורק לבסוף מגיעים המברכים. לעומת זאת, דרכם של הרשעים הפוכה, תחילתם שלווה וסופם ייסורים, ולכן בלעם, שהיה רגיל במציאות של רשעים, הקדים את הברכה [רש"י, רמב"ן, ריב"א]. הסבר נוסף הוא שיצחק היה סבור שהוא מברך את עשו, וידע שעשו הוא אדם שיש לו שונאים רבים שמקללים אותו, ולכן הוצרך להקדים ולהגן עליו קודם כל מפני מקלליו [חזקוני, צאינה וראינה].
לבסוף, המילים אֹרְרֶ֣יךָ וכן מְבָרְכֶ֖יךָ כתובות בלשון רבים, בעוד שהתוצאה אָר֔וּר וכן בָּרֽוּךְ כתובה בלשון יחיד. שינוי לשוני זה נועד להדגיש שכל אחד ואחד מהמקללים או המברכים יקבל את גמולו באופן אישי ומוחלט, מבלי שאף אדם יישמט מן הכלל [אבן עזרא, רד"ק, הכתב והקבלה]. מנגד, יש המפרשים כי המעבר ליחיד בא ללמד שישנם חריגים. לא כל מקלל בהכרח יקולל, כדוגמת נביא שמוכיח את העם, ולא כל מברך בהכרח יבורך, כדוגמת בלעם הרשע שבירך מן השפה ולחוץ [אור החיים].