סערת הרגשות שבעקבות לקיחת הברכות מגיעה לנקודת רתיחה, ומעמידה את אם המשפחה בפני סכנה של רצח בתוך ביתה. הכתוב פותח במילים וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, ומתעוררת השאלה כיצד נודעו לה הדברים, שהרי עשו אמר אותם רק בלבו. גישה מרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר נודע לה ברוח הקודש [רד"ק, רש"י, צאינה וראינה, ביאור יש"ר, תולדות יצחק]. מנגד, יש הסבורים כי עשו לא הצליח לכבוש את כעסו וביטא את מזימותיו בקול רם בפני מקורביו, אולי אף כשהיה מבושם ביין, והם אלו שהדליפו זאת לרבקה [רד"ק, חזקוני, ביאור שטיינזלץ, תולדות יצחק, קונטרס חיבה יתירה]. מעניין לציין כי רבקה שמעה רק את עצם הכוונה להרוג, אך לא ידעה שעשו מתכנן להמתין עד מות יצחק כדי לבצע את זממו, ולכן מיהרה לפעול באופן מיידי [קונטרס חיבה יתירה, תולדות יצחק].
הדגשת הפער בין בְּנָהּ הַגָּדֹל לבין בְּנָהּ הַקָּטָן נועדה להמחיש את יחסי הכוחות: עשו היה חזק ובעל יכולת פיזית לבצע את זממו, בעוד יעקב היה חלש ממנו [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם, תולדות יצחק]. עם זאת, יש הרואים בכינויים אלו עדות לאצילות נפשה של רבקה; למרות שיעקב זכה בבכורה ובברכה, היא המשיכה להתייחס לעשו כבכור וליעקב כצעיר, ולא ניצלה את המצב כדי להשפיל את עשו או לשנות את המבנה המשפחתי הטבעי [צרור המור, רש"ר הירש].
כאשר רבקה מבקשת להזהיר את יעקב נאמר וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא, מכיוון שיעקב לא נכח באוהל באותה עת. ייתכן שהסתתר מפני עשו מתוך פחד או בושה [רמב"ן, הטור הארוך], או שפשוט שהה בשדה כרועה צאן, עובדה המעידה כי לא עשה כל שימוש חומרי בברכות שקיבל ויצא לדרכו חסר כל [ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
עיקר אזהרתה של רבקה מתמקד במילים מִתְנַחֵם לְךָ, ביטוי שזכה למגוון רחב של פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת זאת מלשון נחמה: הנחמה היחידה שעשו מוצא על אובדן הברכות היא התכנון להרוג את יעקב ובכך להשיב אליו את הבכורה [רמב"ן, רש"י, אור החיים, שד"ל, מזרחי, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. רעיון זה מקבל הקצנה בתפיסה שעשו כה נחוש להתנחם בהריגת יעקב, עד שאינו חושש כלל אם ייהרג בעצמו בעקבות המעשה [רד"ק]. פירוש נוסף על דרך המדרש קובע כי עשו כבר רואה את יעקב כמת, וכאילו כבר שתה עליו כוס של תנחומים הנהוגה באבלות [רש"י, מזרחי].
לעומת זאת, פרשנים רבים מציעים קו חשיבה שונה לחלוטין, ולפיו המילה מתארת פעולת הסוואה ומרמה, בדומה למילים המבטאות העמדת פנים. לפי פירוש זה, עשו מראה את עצמו כלפי חוץ כמנוחם ומפוייס על עניין הברכות, משדר שלווה ומסתיר את שנאתו, וכל זאת כדי להרדים את ערנותו של יעקב, לטמון לו פח ולארוב לו [רמב"ן, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, נתינה לגר, מחוקקי יהודה, אם למקרא].
גישות נוספות מפרשות את הביטוי מלשון חרטה ומחשבה חדשה, כלומר עשו ניחם והתחרט על עצם האחווה ביניהם, ושינה את מחשבתו לניכור ורצח [רש"י, מזרחי, גור אריה]. לחלופין, יש המפרשים את המילה על בסיס השפה הערבית ומטבעות תפילה עתיקים, כביטוי של התפארות והתהללות, לפיו עשו מתפאר ומתגאה בכוונתו להרוג את אחיו [הכתב והקבלה, מחוקקי יהודה].